Category Archives: מדע

האם התערבות מהעתיד מחבלת במאיץ החלקיקים?

לקשיים העומדים בפני מאיץ החלקיקים האימתני של ניסוי ה-Large Hadron Collider (המכונה לעיתים "CERN") נמצא הסבר מפתיע במיוחד: אירועים המגיעים אלינו מהעתיד מחבלים במאיץ החלקיקים ומוציאים אותו מכלל פעולה, וזאת בכדי למנוע את קיום הניסוי.

 

באופן מפתיע, מקור ההשערה היצירתית הזאת היא לא כת תמהונית כלשהי או חבורת מכשפי וודו, אלא דווקא מדענים אמיתיים מהמכון על שם ניל בוהר (דנמרק) וממכון אוקיימה לפיסיקה קוונטית (יפן). המדענים אמנם לא רומזים לכך שהמדען הצפון אפריקני שהשתתף בפרוייקט ונחשד בקשרים עם אירגון "אל קאיידה" הוא בעצם מבקר מין העתיד שנשלח במטרה לחבל בפרוייקט, אך מציינים שכל הניסיונות שנעשו עד היום בכדי לגלות את בוסון היגס, המהווה את החלק החסר במודל הסטנדרטי ומכונה "החלקיק האלוהי", הסתיימו במפח נפש הנובע ממזל ביש שלדעתם אמור לעורר חשד. לשם כך הם מציעים לבדוק את האפשרות שהתערבות שמגיעה מין העתיד משבשת את מהלך הניסויים.

 

מכיוון שרק נס יכול למנוע את המשך הניסוי, בדקו המדענים את הסיכוי שנס כזה אכן יתרחש. המדענים הגדירו את המונח "נס" באופן מתימטי, ופירקו אותו לתתי-הניסים שצריכים לקרות בשביל שיתקיים הנס המיוחל. לשם כך הם גם מציעים מבחן רנדומי. על פי המבחן, יוחלט שתוצאה בסבירות נמוכה מאוד תגביל את השימוש במאיץ החלקיקים למצב שבו לא ניתן יהיה ליצור את בוסון היגס, ובסבירות נמוכה אף יותר תפסיק את השימוש בו לחלוטין. הסבירות לכך צריכה להיות נמוכה מאוד כדי להמנע ממצב בו יירדו העבודה והממון הרב שהושקעו בניסוי לטימיון, ובכל מקרה נמוכה באופן משמעותי מהסבירות לתקלה "טבעית" במערכת.

 

מטרת המשחק הזה היא להסיט חלק מההסתברות לכישלון מאיץ החלקיקים מכישלון טבעי לכישלון הנובע מהמבחן עצמו. בניגוד להסתברות לכישלון "טבעי", שאותה קשה לאמוד, את ההסתברות לכשלון בגלל המבחן ניתן למדוד במדויק. במידה והמבחן יוכל להשפיע על הניסוי, יהיה זה סימן להתערבות במהלך הפרוייקט אשר מגיעה מהעתיד.

 

אז מה יהיה עם המבחן הזה? אולי כמו שאמר ניל בוהר עצמו, "יש דברים כל כך רציניים שפשוט חייבים לצחוק מהם".

 

למאמר המלא

מחקר ישראלי מרגיע: קריאה בשירותים אינה מחלה

 

בזמן שהתקשורת ודעת הקהל עסוקים כולם בזוכת פרס הנובל הטריה, יש מקום גם לציין את העבודה הקשה והיסודית של מדענים ישראלים רבים שפועלים הרחק מאור הזרקורים, אינם מקבלים את החשיפה והכבוד השמור לזוכי פרס הנובל, אך מגיעים להישגים מדעיים שאינם נופלים מהם. למרות שהם פועלים במחשכי האנונימיות, למדענים אלה תרומה מכרעת לקידמה ולמחקר המדעי, המתבטאים בשיפור רווחתם של כל אחת ואחד מאיתנו, ומהם יצמח בסופו של דבר הזוכה הישראלי הבא.

 

דוגמה לכך היא מחקר שהביא לתשומת לבי סטודנט ממכון ווייצמן, המהווה פנינה מחקרית של ממש, ותשובה ניצחת לערלי הלב הטוענים שיש לקצץ בתקציבי המחקר, או לטרונותיהם הבלתי פוסקות של פקידי האוצר, מבקשי נפשה של האקדמיה הישראלית.


 

המחקר, אשר התפרסם בכתב העת המדעי Neurogastroenterology and

Motility תחת הכותרת המבטיחה "Toilet reading habits in Israeli adults", לקח על עצמו את המשימה הקשה אך החשובה של חקר הרגלי הקריאה בשירותים של הישראלים הבוגרים, ובו הוא מגיע למסקנות מדעיות פורצות דרך.

את המאמר פותח צוות החוקרים, מהטכניון ואונ' ת"א, בתמיהה/תלונה על כך שהרפואה המודרנית הזניחה עד היום את חקר הרגלי הקריאה בשירותים, ועל כך שלא מספיק מאמרים התפרסמו בנושא חשוב זה.

שיטת המחקר אשר שימשה את צוות המדענים היא חלוקת שאלונים לקבוצת הנבדקים, אשר מהווים התפלגות מייצגת של החברה הישראלית, ובו נדרשו לענות על מספר שאלות לגבי הרגלי הקריאה שלהם בזמן שהם מעבירים את זמנם בבית הכסא. את קבוצת הנבדקים חילקו המדענים היטב לפי מגדרים לאומיים, דתיים או חברתיים, שהרי כידוע לכל חוקר קליני, מה שמבדיל בין בני האדם הוא הדת או המעמד החברתי, ולא חלילה נתונים פיזיולוגיים, שהם זהים עבור כל בן אנוש ואין כל טעם לבזבז זמן יקר על מנת לבדוק אותם.

כך הגיעו החוקרים לשורת מסקנות לגבי הרגלי הקריאה בשירותים של הציבור הישראלי. אחת מהן, למשל, היא שאנשים משכילים יותר קוראים יותר מאנשים בעלי השכלה פחותה. בין המסקנות הנוספות שהחוקרים מגדירים "מעניינות" אפשר למצוא את האבחנה שחילונים קוראים בשירותים יותר מאשר דתיים, ושצעירים קוראים בשירותים יותר מאשר מבוגרים.

עוד מבין המסקנות ניתן ללמוד שכ – 5% מהנבדקים העידו שהם משחקים סודוקו בשירותים, ו-2.3% נוספים עוסקים שם בקריאת ספרות מקצועית, אך מפתיעה במיוחד היא התגלית הסנסציוניות לפיה אנשים שקוראים בשירותים נוהגים לבלות בשירותים זמן רב יותר מאלה שאינם קוראים בשירותים. החוקרים אף מציעים הסבר לתופעה שחשפו, והיא שהיסח הדעת של הקריאה או המשחק בשירותים מאריך את זמן הפעולה.

 

 

אמנם המחקר התמקד בנבדקים ישראלים בלבד, אבל עורכי המחקר טוענים שיש לו השלכות בינלאומיות נרחבות. כראיה, מביאים המדענים שלל ראיות שגם במדינות נוספות חיים אנשים הנוהגים, בתיאום מפתיע עם ההתנהגות הישראלית, לנצל את זמן הישיבה בשירותים לקריאה.

מכיוון שהמאמר הוא בתחום הקשור לרפואה, ניתן לצפות שיכללו בו גם מסקנות רפואיות. החוקרים אכן לא מאכזבים בהקשר זה, ומעלים גם את ההשערה הרפואית שהסחת הדעת הנובעת מהקריאה מקלה על אנשים הסובלים מעצירות. למרבה הצער, טוענים המדענים, בקבוצת הבדיקה לא היו אנשים שסובלים מעצירות, ולכן לא ניתן להוכיח את הטענה.

אולם למרות הקשר המאולץ שמעלה המאמר בין קריאה בשירותים לבין עצירות, בסיום המאמר יוצאים החוקרים במסר מרגיע לאלה הנוהגים לבלות את זמנם בשירותים בחברת ספר או עיתון. לדעתם, הסיבה לקריאה בשירותים קשורה להנאה ולרצון להעביר את הזמן בנחת, ואין היא בהכרח מעידה על בעיות רפואיות מהן סובל הקורא.

והדרת פני זקן: הגישה המדעית

כמה מכתבי העת בתחום הפסיכולוגיה נוהגים בשנים האחרונות לפרסם מאמרים שהם חסרי כל תועלת מדעית, אבל ניחנים בשטחיות שמאפשרת להם להשתלב היטב בתור אייטם של תוכניות הבוקר. דוגמא לכך היא מאמר קצר שהתפרסם בכתב העת המכובד (יחסית לפסיכולוגיה) Psychological Science. המאמר מראה על קשר בין הסטראוטיפים של אנשים לגבי זיקנה, לבין מידת החשיפה של אותם אנשים למחלות לב בגיל מבוגר יותר. המחקר השתמש בבסיס נתונים המשכי של כמה מאות נבדקים, והשווה את המתאם בין הגישה של הנבדקים כלפי אנשים מבוגרים וזיקנה, לבין מידת החשיפה שלהם למחלות לב 30 שנה מאוחר יותר. באופן לא ממש מפתיע, נמצא שאנשים בעלי תפיסה שלילית כלפי זיקנה סובלים מבעיות לב יותר מאשר אנשים בעלי גישה סובלנית יותר כלפי אנשים מבוגרים. כלומר, מי שיותר סובלני כלפי אנשים מבוגרים בגיל צעיר, יסבול פחות מבעיות לב בגיל מבוגר.

למרות שיש להודות שהמחקר מעניין, צריך גם להיות מודעים לעובדה שאין לו כל ערך מדעי. הרי ידוע שהסיכון למחלות לב בגיל מבוגר הוא פונקציה של אלפי אינדיקטורים, ולא כל אחד מהם יכול לזכות למאמר המוקדש רק לו, אלא אם כן המתאם גבוה (או נמוך) באופן הדורש מחקר נוסף. למעשה, מחקרים קודמים כבר גילו שקיים מתאם חיובי בין סטריאוטיפים שליליים לגבי הזדקנות לבין אורח חיים לא בריא ונטיה למנהגים מזיקים, ולכן היה זה מפתיע אילו לא היה נמצא מתאם למחלות לב. אז למה בכל זאת טורחים אנשים עסוקים על כתיבת מאמר חסר תועלת מדעית? על זה כבר נאמר בעבר: "המטרה האמיתית אשר לשמה קיים המדע היא לספק ג'ובים מגניבים לאלה שהם לא מתכנתים מספיק טובים בשביל לעבוד בחברה לפיתוח משחקי מחשב".

גן ילדים לתמנונים

 

מי שחושב שבני האדם הם אלה שהמציאו את מערכת החינוך הציבורית כנראה שמעולם לא ביקר בקרקעית האוקיינוס השקט, בעומק של בערך 2 קילומטרים מתחת לפני הים. צוללת מחקר בלתי מאויישת שעברה במקום גילתה פעילות אינטנסיבית של תמנונים סביב פיסת שטח מצומצמת. בירור מעמיק יותר העלה שבנקודה זו התמנונים מטילים את ביצהם, ושם מתחיל לו את חייו דור חדש של תמנונים. התמנונים הצעירים גדלים במקום עד הגיעם לגיל שמאפשר להם חיים עצמאיים. בזמן שהזאטוטים מעבירים את זמנם עד לגיל הבגרות משגיחים התמנונים המבוגרים במשותף על הדור הצעיר ושומרים על הסדר והבטחון במקום. ממש כמו בשיר של הביטלס, המקום הזה הוא בעצם גן ילדים לתמנונים. מה שמפתיע בתגלית הזאת הם לאו דווקא חיי הקומונה שאימצו לעצמם התמנונים המבוגרים על מנת לחלוק בעול גידול העוללים, אלא עצם העובדה שהתמנונים דואגים לגורל צאצאיהם. מסירות כזו של הורים לילדיהם היא נדירה למדי במעמקי האוקיינוס.

 

למאמר המלא:

Jeffrey C. Drazen, Shana K. Goffredi, Brian Schlining and Debra S. Stakes; Biological Bulletin, 205, 1-7, 2003

פרוייקט קארנגי מאלון להשמדת החברה האנושית

אנשים העוסקים באתיקה של המדע והטכנולוגיה מגלים לעיתים נטיה להקדים את הטכנולוגיה עצמה באופן בלתי רלוונטי. כך למשל היו כבר מי שדנו באופן מעמיק בכללי אתיקה לרובוטים, בין השאר במטרה למנוע פגיעה של רובוט באדם ואף להגן על האנושות מפני השתלטות אפשרית של יצירי כפיה. כללים מסוג זה עדיין מעלים אבק בהמתנתם רבת השנים לרובוטים בעלי אינטליגנציה רלוונטית, אשר גם לאחר עשרות שנים עדיין מבוששים להגיע. דוגמא נוספת היא תחום הגנטיקה האנושית, שגם בה יש הממהרים לדרוש מערכת כללים אתיים אשר תגן על האנושות מפני "בייבי-בום" של תנוקות בלונדיניים עם עיניים כחולות שיגדלו לגובה של ארבעה מטרים. העוסקים בתחום יודעים שהדחיפות הפונקציונלית של כללי אתיקה מסוג זה שווה בערך לדחיפות של ניסוח חוקי תעבורה למסעות חלל בין-פלנטריים. לאחרונה היו גם שהרהרו בקול רם על כובד האחריות הנמצאת בידיהם של המדענים העוסקים בניסויים במאיץ החלקיקים CERN, אשר לדעתם היה עשוי ליצור חור שחור אשר ביכולתו להשמיד את כדור הארץ.

 

אבל בין כל הסכנות שמרחפות על עתיד האנושות בעיקר בספרי מדע בדיוני, הולכת ונבנית לה מכונת יום דין אמיתית אשר מאיימת על עתיד האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. כמו בזמן פיתוח פצצת הגרעין, נראה שגם עכשיו נרדמו אנשי האתיקה בשמירה והם מתירים לזוועה הטכנולוגית הזו לקרום עור וגידים, ואין איש פוצה פה ומצפצף.

 

המכונה נבנית לה בימים אלה באונ' קארנגי מאלון היוקרתית, ותפקידה הוא, לא פחות ולא יותר, לקרוא מחשבות. בניגוד לרובוטים בעלי תודעה עצמית, מכונת קריאת המחשבות היא דווקא פשוטה באופן יחסי, וזה אולי מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. המכונה מבוססת על טכנולוגיה של fMRI, המסוגלת למדוד את הפעילות הנוירוינית במוח. הנתונים מנותחים על ידי מחשב, אשר באותות ובמופתים של זיהוי תבניות מסוגל לזהות את המחשבה על פי המתרחש בתוך המוח. אמנם ה-fMRI לא "רואה" הרבה ממה שבאמת קורה במוח, וגם טכנולוגיית זיהוי תבניות בהרבה מקרים עדיין לא הגיע למצב אופטימלי, אבל בפועל נראה שהמכונה כבר מראה תוצאות מבטיחות למדי.

 

כדי לבדוק את יעילות קריאת המחשבות נערך ניסוי שכלל תשעה נבדקים (סטודנטים, כמובן), אשר נחשפו ל-60 מילים (פעלים) ולתמונות שונות בזמן שקורא ה-fMRI עוקב בדריכות אחרי כל תנועה נויירונית ושומר את הנתונים במקום בטוח. לאחר מיכן נחשפו הנבדקים שוב למילים אשר לא נחשפו אליהן קודם, והמכונה נדרשה למיטב המאמצים על מנת לנחש את המילה אליה נחשף הנבדק. כדי לעשות זאת, נובר אלגוריתם לזיהוי תבניות בנתונים שנאספו בזמן שהנבדק נחשף לקבוצות המילים השונות, ומחפש את קבוצת המילים שהיא הקרובה ביותר למילה אליה הוא נחשף בזמן הבדיקה. מתוצאות הניסוי עולה שבכ-77 אחוז מהמיקרים הצליחה מכונת המחשבות לזהות את המילה אליה נחשף הנבדק. כל זאת, כאמור, רק על ידי קריאת נתוני ה-fMRI הישר ממוחו. טבעו הפשוט יחסית של הניסוי משאיר מקום רב לאופטימיות בהקשר של שיפור הדיוק של המערכת, ולא מין הנמנע שקריאת מחשבות ברמה מסויימת תהיה זמינה כבר במהלך העשור הבא.

 

מיותר לציין שיישום של הטכנולוגיה הזאת והפיכתו לזמין למשקי הבית מעמיד את עתיד האנושות בסכנה ממשית, וזאת מישום שספק רב עם האנושות תוכל להתקיים כאשר ידע כל אחד מאיתנו מה באמת חושב עליו זולתו. הרי כיצד יוכלו אנשים לשתף פעולה כאשר כל אחד מהם יודע מה באמת חושב חברו על התספורת החדשה שלו או על מידת ההצלחה של הדייטה בה פצח לאחרונה? כיצד יוכל המנהל לכלכל את העניינים שבתחום אחריותו כאשר הוא יודע מה באמת חושבים העובדים תחתיו על מידת האינטיליגנציה שלו ואיכות קבלת ההחלטות שלו? כיצד יוכלו להתקיים חיי זוגיות כאשר כל אחד מבני הזוג יודעים מה באמת חושב כל אחד מהם כאשר הם מביטים בדמות נאה בטלוויזיה או בכרזת פרסומת מזמינה? הרי כמעט כל מערכות החיים ישתבשו באופן מיידי אילו אנשים באמת היו יכולים לדעת מה חושב איש על רעהו. וזה עוד בלי להזכיר את המלחמות הנוראיות שיפרצו אילו עמי העולם ידעו מה באמת חושבים עליהם העמים השכנים. אם עד היום קשה היה למנות את הישגיהם של העוסקים באתיקה של הטכנולוגיה ותרומתם לחברה האנושית, לדעתי הניסוי של קארנגי מאלון מעניק להם הזדמנות פז להצדיק את קיומם.

הלובסטר של אחרית הימים

 

הסברה שתהליך ההזדקנות הוא תהליך טבעי המאפיין כל יצור חי הצליחה מישום מה לבסס לעצמה מעמד של אקסיומה. אבל כמו הרבה "אקסיומות", גם סברה זו אינה נכונה. אמנם רוב היצורים החיים סביבנו אכן מזדקנים, אך לא יהיה נכון להשליך מכך על כלל ממלכת החי, ולא כל היצורים נגועים בחולשה הזו.

החיה המפורסמת ביותר שמסרבת בתוקף להראות כל סימן להזדקנות היא ככל הנראה הלובסטר. הלובסטר, כך נראה, מתמיד בתהליך הגדילה לכל משך חייו, ואינו מראה שמץ של האטה בפעילות המערכות שלו או כל סימן אחר שמעלה חשד להזדקנות. מהירות התנועה, התיאבון וחילוף החומרים של הלובסטר המבוגר הם יעילים בדיוק כפי שהיו בדמי ימיו. סיבות המוות של הלובסטר הן חיצוניות, ולא כתוצאה מכך שגופו נחלש ואינו מסוגל להתמודד יותר עם תחלואיה של סביבת המחיה שלו.

אבל למרות שהלובסטר גדל באופן מתמיד, קצב הגדילה שלו הוא איטי למדי. כך יוצא שלובסטר ממוצע בן חמש מגיע במקרה הטוב למשקל של חצי קילוגרם. ככל שהלובסטר גדל הולכים ומתרבים מבקשי נפשו במעמקי הים, והוא הופך למטרה איכותית יותר עד שלבסוף משיגה אותו זרועו הארוכה של מי מהטורפים מבקשי רעתו.

אבל אם בסביבה הטבעית קטנים סיכוייו של המגהלובסטר לשרוד לאורך זמן, בסביבה מבוקרת יכול הלובסטר לגדול כאוות נפשו ולהגיע למימדים חסרי גבולות. עד איזה גודל יכול לובסטר להגיע? את זה איש אינו יודע, ולכן דרוש ניסוי על מנת לרדת לעומקו של העניין. את הניסוי המוזר הזה התנדב לעשות חוקר הלובסטרים ג'יל אטמה מאוניברסיטת בוסטון. הלובסטר שלו נמצא כיום בסביבה מוגנת, והוא כבר הולך ומתקרב למשקל של 10 ק"ג. אמנם נכון לומר שזה הקטן גדול יהיה, אבל בזמן שכולם מצפים מהלובסטר להפוך למפלצת במהרה בימינו, השרץ עצמו כנראה אינו מודע לצפיות ממנו והוא גדל לו בקצב לובסטרי טיפוסי. במילים אחרות, יעברו עוד כמה מאות שנים עד שהלובסטר של אונ' בוסטון ייזכה בחוזה הנכסף להופיע בסרט הוליוודי בתפקיד המפלצת.

 

הקשר בין עניבות לשפעת החזירים

אין ספק שימים קשים עוברים על חוזה קורדובה, שר הבריאות של מקסיקו. מצד אחד שפעת החזירים הפכה את מקסיקו בין לילה למעצמה עולמית (מקסיקו מתעטשת והעולם חוטף שפעת), אבל מצד שני העובדה שאזרחי מקסיקו הולכים ברחוב כשהם חובשים מסכות יכולה להתפס כהבעת אי אמון מסויימת במצב בריאות הציבור במדינה.

באחת ממסיבות העיתונאים הרבות שעבר קורדובה לאחרונה, ביקש השר אובד העצות מין הציבור שלא להשתמש בעניבות. הסיבה, לדבריו, היא שמיקומה האסטרטגי של העניבה במורד הצוואר גורמת לה לשמש משכן לחיידקים הנפלטים במהלך ההתעטשות, ולאחר מכן קיימת והסכנה שהיא תטבול במרק ותפיץ את החיידקים היישר אל מערכת העיכול.

אמנם השר אמר את הדברים בבדיחות הדעת, אבל מסתבר שלאתנחתא הקומית של שר הבריאות המיוסר דווקא קיים בסיס מדעי. במאמר קצר שפורסם בכתב העת Intensive Care Medicine מתאר רופא מרדים מבה"ח אדנברוק שבקיימברידג' (בריטניה) מחקר אשר תוצאותיו מלמדות שרופאים הלובשים עניבות מסכנים בכך את הפצייאנטים שלהם בזיהום.

מחקרים שמבוצעים על ידי רופאים מעלים באופן אינסטינקטיבי את החשד לשימוש בשיטות מחקר שנויות במחלוקת, והמחקר של אותו רופא לא ממש עוזר להפיג את החשש הזה. בסיס הנתונים אשר שימש למחקר הוא העניבות של חבריו למחלקה של אותו רופא, חמישה במספר. החוקר בדק את מצב הזיהום הבקטריאלי של העניבות של חבריו ומצא ששתיים מהן, כלומר 40%, היו מזוהמות והיוו סיכון עבור החולים. הסיבה לכך, מציין המאמר, היא לא רק המיקום של העניבה בסמוך לפה ובקידמת הגוף, אלא גם העובדה שעניבות נהוג לכבס רק לעיתים רחוקות יחסית, ולכן הן צוברות זיהום רב יותר מפרטי לבוש אחרים. אמנם ניתן להניח שכיבוס העניבה לעיתים קרובות יותר יכול להוריד את כמות החיידקים הרובצים עליה, אך עורך המחקר המדעי בוחר דווקא בגישה מחמירה וקורא לעמיתיו הרופאים להמנע משימוש בעניבות באיזורים בהם מתבצע טיפול בחולים.

 

למאמר המלא:

Dixon, M., 2000, Neck ties as vectors for nosocomial infection, Intensive Care Med., vol. 2, p. 250

האם קרינה סלולרית מסוכנת יותר עבור נשים?

אחד ממרכיבי הגוף הנחשדים כרגישים בפני קרינה סלולרית הוא הדם. הוויכוח המתמשך בסוגייה זו הוביל קבוצת חוקרים משבדיה לבדוק כיצד מושפעת רמת חלבון הטרנסתירטין מחשיפה לקרינה סלולרית. טרנסתירטין הוא חלבון הקשור למערכת העצבים ולמוח, ורמת הריכוז שלו בדם היא בעלת השפעה על תהליכים קליניים כגון אלצהיימר או מחלות קשות כגון עמילואידוזיס.

במחקר, שעומד להתפרסם בכתב העת Environmental Health, השתתפו כ-1000 נבדקים, אך רק שליש מהם הסכים לבצע בדיקת דם כחלק מהניסוי בנוסף לסקר נתונים הקשורים להרגלי השימוש שלהם בטלפון סלולרי או בטלפון אלחוטי מסוג DECT, הדומה מבחינת נתוני הקרינה שלו לטלפון GSM אך בטווח שידור נמוך בהרבה.

אחד הנתונים המדאיגים המצויינים במחקר הוא ששימוש בטלפון סלולרי משפיע על רמת הטרנסתירטין, אך ניתן לגלות זאת ברמת מובהקות סטטיסטית רק אחרי תקופה של 10 שנות שימוש בטלפון סלולרי או טלפון DECT.

אך המסקנה המפתיעה יותר מתייחסת דווקא להשפעות קצרות הטווח של קרינה סלולרית על שיעור הטרנסתירטין. מסתבר שרמת הטרנסתירטין היתה גבוהה בהרבה אצל נשים אשר שיחת הטלפון האחרונה שלהן התקיימה זמן קצר לפני שנלקחה מהן דגימת הדם. כלומר, ההשפעה של שיחה בטלפון נייד "הקפיצה" את רמת הטרנסתירטין אצל נשים, בזמן שההשפעה המקבילה אצל הנבדקים הגברים היתה חלשה בהרבה. שיחה בטלפון DECT הניבה השפעות חלשות בהרבה גם לגבי גברים וגם לגבי נשים. אולי ניתן לייחס את התופעה לתרופות הורמונליות שונות, אך הניסוי התבצע על אוכלוסיה שנבחרה באופן אקראי (יחסית) ואמורה לשקף את כלל הציבור הבוגר בשבדיה.

בין גנטיקה לנשיקה הראשונה

המחקר המטופש של השבוע מגיע הפעם מכיוונן של שתי מדעניות מאונ' קילפורניה סטייט, שאחרי מחקר מאומץ הצליחו לגלות שקיים קשר בין הגנום האנושי לבין הגיל של הנשיקה הראשונה.

עד לפני כמה שנים חלק גדול מהמחקר בסטטיסטיקה גנטית היה מתבצע בעזרת השוואת תאומים זהים לתאומים שאינם זהים. כלומר, כדי לבדוק אם בתכונה מסויימת יש מרכיב גנטי, פשוט משווים את ההפרש הממוצע בין תאומים זהים לבין תאומים שאינם זהים, ואם שני ההפרשים שונים זה מזה (כלומר, ההפרש בין התאומים הזהים נמוך מההפרש בין התאומים שאינם זהים) המסקנה היא שקיים מרכיב גנטי בתכונה. למשל, אם נרצה לבדוק אם למשקל הגוף יש מרכיב גנטי נוכל לבחור 100 זוגות של תאומים זהים ולגלות שההבדל במשקל הגוף שלהם הוא 5 ק"ג בממוצע, ולהשוות אותם ל-100 זוגות של תאומים שאינם זהים, שבינהם ההבדל הממוצע במשקל הגוף הוא 10 ק"ג. הפער הזה בין 5 ל-10 מוכיח ברמת מובהקות גבוהה מאוד שיש מרכיב גנטי במשקל הגוף (המספרים 5, ו-10 נבחרו באופן אקראי, אבל באופן עקרוני המסקנה נכונה).

השיטה הסטטיסטית הזו היתה מקובלת במשך שנים לא מעטות, אבל ברגע שהמין האנושי למד כיצד למצוא רצף גנטי השתנה תחום הסטטיסטיקה הגנטית מין הקצה אל הקצה, והפך מתחום שבו מספיקה סטטיסטיקה ברמה של תיכון לתחום שבו גם הסטטיסטיקה ברמה הגבוהה ביותר כבר אינה מספיקה, ויש להרחיב אותה מעבר לכילים המוכרים כיום. אבל מכיוון שלא כל מדען מוכן לקבל עליו את האתגר של ההתמודדות על סטטיסטיקה ברמה הגבוהה ביותר, יש כמה שמתעקשים להשתמש באותה שיטה סטטיסטית ולסחוט ממנה במאמץ רב את טיפות הלימון האחרונות שנשארו בה.

צמד המדעניות טוענות במאמר שקיים מרכיב גנטי בגיל של הנשיקה הראשונה, למרות שכל בר-דעת יכול מיד להבין שאין (ולא יכול להיות) קשר ישיר בין השניים. הקשר הוא כמובן דרך מרכיבי התנהגות שונים, שהמרכיב הגנטי שלהם כבר ידוע מזה שנים ואין כל הפתעה שלתכונת התנהגות כלשהי יש מרכיב גנטי. למעשה, המאמר היה יכול לחדש אילו היה מגלה תכונת אופי מדידה שאין בה מרכיב גנטי. קצת מוזר לראות בשנת 2009 מאמר כזה, שנראה כאילו הגיע במסע בזמן משנות ה-80. במאמר יש פנינים נוספות כמו התגלית הסנסציונית (שמוזכרת אף בתקציר) שנשים שהתחילו לקיים יחסי מין בגיל צעיר פחות מאושרות בחייהן בגיל מבוגר יותר. על מאמרים מסוג הזה והעיסוק דווקא בנושאים כמו הנשיקה הראשונה כבר אמר מי שאמר: "המטרה האמיתית של המדע היא לספק מישרות מגניבות למי שהוא לא מתכנת מספיק טוב בשביל לעבוד בחברה לפיתוח משחקי מחשב".

 

למאמר המלא:

Nancy L. Segal, Joanne H. Stohs, Age at first intercourse in twins reared apart: Genetic influence and life history events, Personality and Individual Differences

זיהוי אנשים לפי צילומי רנטגן

כבני אדם, אנחנו ניחנים ביכולת מעולה לזהות אנשים על פי הפנים שלהם. אדם ממוצע יכול לזהות פנים של אלפי אנשים במהירות רבה, וטעויות זיהוי הן נדירות מאוד. אבל כפי שכבר למדנו מ"הכבש השישה עשר", עבור מי שמביט בנו מאחור המשימה היא קצת יותר קשה, לא כל שכן עבור מי שמביט באיבר אחר בגוף שלנו כמו הכתף או כף הרגל. אבחנה זו מעלה את השאלה האבולוציונית: האם אנחנו טובים כל כך בזיהוי פנים בגלל שהפנים זה הדבר שמבדיל ביננו בצורה הקלה ביותר לזיהוי, או שאולי ההתבוננות זה בפניו של זה במשך מיליוני שנים גרמה לנו לפתח יכולות שמאפשרות לנו לזהות בקלות איש את רעהו דווקא על פי הפנים?

כבר ידוע שיש אלמנטים נוספים שיכולים להבדיל בין אנשים שונים, כגון טביעת האצבע. אבל ממאמר קצת הזוי שפורסם בכתב העת International Journal of Biometrics משתמע שלא חשוב איזה חלק בגוף נבחר, נוכל להבדיל בעזרתו בין אדם אחד לרעהו באופן וויזואלי. המאמר מראה איך באותות ובמופתים של עיבוד תמונה ניתן לקשר בין שני צילומי רנטגן של הברך של אותו אדם, אפילו בהפרש של כמה שנים בין שני הצילומים. כלומר, בעזרת ניתוח מחשב ניתן לזהות אדם על פי צילום רנטגן של הברך שלו.

אולי התועלת היחידה שניתן להפיק מהמאמר המוזר הזה היא שהוא מראה שאין שום דבר מיוחד בפנים שלנו מבחינת יכולת הזיהוי, ובאותה מידה כל איבר אחר בגוף יכול לשמש לזיהוי ויזואלי. כלומר, אם במקום הראייה הרגילה שלנו היינו מצויידים בראיית רנטגן, סביר להניח שהאבולוציה היתה מנחה אותנו לפתח יכולת שהיתה מאפשרת לנו לזהות אנשים בצורה יעילה לא פחות דרך המרקם של העצם או המרווח בין העצמות במפרק.