Category Archives: טכנולוגיה

מה מידת האמינות של זיהוי על פי טביעת אצבע?

בפוסט קודם קבל המגיב יונתן על כך שלא סיפקתי נתונים על הסיכוי שטביעת אצבע תזוהה בטעות כשייכת למישהו אחר, וטען ש"כל סטודנט יכול לעשות את זה". להגנתי טענתי שהמשימה היא הרבה פחות פשוטה ממה שאולי נדמה, אבל במקביל גם יצאתי לחפש אם יש מישהו אחר שניסה לעשות דבר דומה. הדבר הקרוב ביותר לכך שהצלחתי למצוא הוא ניסוי שביצעו מדענים מאונ' קליפורניה (אירווין), ושממצאיו פורסמו בשנה שעברה.

במחקר ביצעו החוקרים ניסויים בעזרת מאגר טביעות אצבע קטן באופן יחסי, ותוכנה מסחרית לזיהוי אוטומטי של טביעות אצבע AFIS. כדי לבדוק את הדיוק של התוכנה בזיהוי טביעות אצבע לטנטיות (שאינן טביעות מעבדה) ביקשו עורכי המחקר את עזרתם של סטודנטים לתואר ראשון, ואף הציעו יחידת זכות אקדמית בתור "מענק" עבור ההשתתפות בניסוי. הסטודנטים כמובן לא איכזבו, ונהרו בהמוניהם על מנת להקריב למען המדע את טביעות 10 אצבעותיהם (מי שעוסק במחקר קליני יודע שסטודנטים לתואר ראשון מסוגלים לעשות גם דברים נוראים הרבה יותר בעבור יחידת זכות). בסך הכל השתתפו בניסוי למעלה מ-500 סטודנטים. את טביעות האצבע אספה קבוצת סטודנטים קטנה יותר שהוכשרה במיוחד למשימה, ובנתה בסיס נתונים הכולל טביעות אצבע באיכות מעבדה וכן טביעות אצבע של אותם אנשים באיכות של טביעת אצבע לטנטית. תוצאות הניסוי הראו שבמרבית המקרים (58%) התוכנה לא הצליחה לזהות בצורה מדוייקת את טביעת האצבע הנכונה, אלא בחרה דווקא בטביעת אצבע של סטודנט אחר. ברובם המכריע של המקרים בהם ביצעה התוכנה זיהוי שגוי, האדם שלו היתה שייכת טביעת האצבע לא היה מדורג בין 10 טביעות האצבע הקרובות ביותר.

הביצועים המאכזבים של תוכנת הזיהוי עשויים להיות תוצאה של איכות תהליך האיסוף של טביעות האצבע, שהתבצע על ידי סטודנטים אשר אומנו למשימה בצורה נמהרת. על כן נערך ניסוי נוסף אשר השתמש בטביעות אצבע של 257 אנשים שנאספו על ידי מומחים מטעם מכון התקנים האמריקאי. הפעם הצליחה התוכנה לזהות נכון כ-70% מטביעות האצבע, וב-12% נוספים הזיהוי הנכון היה בין 10 הקרובים ביותר שנמצאו על ידי התוכנה. ב-18% מהמקרים האדם הנכון לא נכלל ברשימת 10 טביעות האצבע הדומות ביותר של התוכנה. אמנם הנתונים טובים יותר מטביעות האצבע שנאספו על ידי סטודנטים, אך יש לציין שגם בסיס הנתונים קטן יותר, מה שמקטין את הסיכוי לשגיאה.

להגנת תוכנת AIFS יש לציין שהיא מיועדת לטביעות אצבע שנאספו בתנאי מעבדה ולא טביעות אצבע לטנטיות, אולם השאלה העיקרית היא עד כמה אחוז הזיהוי של התוכנה רלוונטי לזיהוי של מומחה אנושי. על כך כותבים עורכי המחקר:

"It is commonly asserted that human matchers are ‘more accurate’ than AFISs (Meagher, 2005). This remains an untested assumption. In these experiments, we have demonstrated that non-mate prints can sometimes appear more similar than mate print pairs to an identification system that otherwise achieves a reasonable degree of accuracy. Whether this would hold more or less true for human expert system is a question that cannot be answered without comparable data on human examiners. Such data do not yet exist.
 

     

הקשר בין מידת הדיוק של תוכנת מחשב לבין מידת הדיוק של מומחה הוא קשר די גס (שלא לומר "מקרי"). למרות זאת, ידוע כבר על מקרים בהם מומחים עתירי ניסיון שגו בזיהוי טביעת אצבע, ואנשים חפים מפשע הורשעו ונכלאו על סמך זיהוי שגוי כזה. המספר האמיתי של אנשים שהורשעו לשווא בגלל טעות בזיהוי טביעת האצבע שלהם לא יתגלה לעולם, אבל עצם קיומם של מקרים כאלה מראה שהסבירות הזו קיימת במידת התכנות בלתי זניחה. ברור שככל שגדל מאגר טביעות האצבע, כך גדל הסיכוי שטביעת אצבע של האדם הלא נכון "תעלה בגורל" כזהה לטביעה שנמצאה בזירת פשע כלשהי. למרות שהסבירות הסטטיסטית לא ידועה, הסיכוי לכך הוא בלתי זניח, ולכן אם יעשה שימוש במאגר ביומטרי מקיף כלשהו על מנת לגלות מי נכח בזירת פשע מסויימת, כנראה שמידי פעם יקרא לחקירה אדם תמים אשר אין לו שום קשר למקרה. כמובן שרוב האנשים יוכלו להוכיח את חפותם, אבל לא מין הנמנע שאנשים חלשים יותר יתבלבלו תחת המעמד של חקירה משטרתית, ויודו או יביאו את עצמם לכדי הרשעה בפשע שמעולם לא ביצעו. מנגד, חוקרי משטרה שמצאו ראייה שהם מאמינים בה כי היא הוכחה לאשמה עלולים להפעיל לחצים על החשוד בכדי לגרום לו להודות במה שהם סבורים שזו האמת. בשביל זה אין צורך בדליפת המאגר או שימוש זדוני ובלתי מורשה בו, אלא עצם הקיום שלו יעמיד את האזרחים החלשים יותר בסכנה של האשמה בפשע שלא ביצעו.

למאמר המלא:
SA Cole, M Welling, R Dioso-Villa, 2008, Beyond the individuality of fingerprints: a measure of simulated computer latent print source, Law, Probability and Risk, 7, 185-189

כמה מיתוסים לגבי המאגר הביומטרי

למרות שאני לא עוקב באדיקות אחרי ההתפתחויות בנושא המאגר הביומטרי המתהווה, נראה שמרבית ההסברה בנושא נעשית על ידי אנשי מינהל ופעילי זכויות אדם, בזמן שקולם של אנשים שעוסקים בפועל בביומטריה נבלע בתוך ההמולה הכללית. כך הצליחו להשתרש בשיח הציבורי מספר מיתוסים לגבי ביומטריה שיש לעמוד על קנקנם:

 

באמצעות התמונה הביומטרית ניתן יהיה לזהות אנשים שמשתתפים בהפגנות. למרות הרומנטיקה האורוולית של הטענה הזאת, מידת הנכונות שלה מוטלת בספק רב. לא ידוע לי על אף טכנולוגיה לזיהוי פנים שמסוגלת אפילו להתקרב ליכולת של זיהוי פנים מתוך תמונה של הפגנה, וזאת מתוך מאגר שכולל מיליוני אנשים. למרות כמה עשרות שנים של מחקר בתחום זיהוי פנים אוטומטי, אפילו הטכנולוגיות החדישות ביותר מוגבלות למאגר של כמה מאות אנשים בלבד, ומהתמונות נדרש סף מסויים של איכות שבדרך כלל לא תואם איכות תמונות שלקוחות מתוך הפגנה סוערת. במצב זה האפשרות לזהות פנים שנקלטו במצלמות אבטחה מתוך מאגר של מיליוני אנשים היא רחוקה מאוד, והרמה הכללית הנמוכה של המחקר המדעי בתחום מקשה לזהות אופק כלשהו שבו הדבר יהפוך לאפשרי. נכון להיום, גם מערכות זיהוי פנים שנידרשו לעמוד בפני אתגרים פשוטים בהרבה נחלו כישלון, כמו במקרה של מערכת זיהוי הפנים שניסתה להקים משטרת פלורידה. מיותר לציין שמעולם לא בוצע ניסוי שאפילו התקרב לסדר הגודל עליו מדובר.

 

אמצעי זיהוי חכמים נמצאים בשימוש במדינות אחרות בעולם. פעילי זכויות האזרח משיבים לטענה הזאת בכך שמדינות אחרות בעולם המערבי משתמשות בתעודות זהות חכמות, אך מבלי להקים מאגר מרכזי. הטענה הזאת אמנם נכונה, אך לא מלאה. תעודות זהות חכמות אכן נמצאות בשימוש במדינות מערביות אחרות, אך אין להסיק מכך שאמצעי הזיהוי האלה חפים מתקלות. ההיפך הוא הנכון, והדאגה במדינות שמשתמשות באמצעים מסוג זה הולכת וגוברת. בארצות הברית, למשל, מחוייב כל אזרח שפג תוקף דרכונו להוציא דרכון חדש "חכם". מטרת הפרוייקט המקורית היא להקשות על זיוף דרכונים, אך הפרוייקט כולו הולך ומתגלה ככישלון קולוסאלי שמביא עימו בעיות מבחינה בטחונית מחד, ומבחינת הגנת הפרטיות מאידך. הבעיה הבטחונית התגלתה כאשר האקרים אסרטיביים פיצפצו חיש קל את מערכת האבטחה של הדרכון, והראו איך הם מזייפים בקלות רבה ובאמצעים ביתיים דרכון "חכם" ומדלגים איתו בקלילות מעל עמדת בדיקת הדרכונים בשדה התעופה. בתחום הגנת הפרטיות הראו האקרים אחרים כיצד הם נוסעים במכונית ברחובות סן פרנסיסקו ואוספים להנאתם את הפרטים האישיים (כולל מספר הזהות) של בעלי דרכונים תמימים, וזאת ממרחק של כמה מאות מטרים ומבלי שום צורך בגישה פיסית לדרכון. נכון יהיה לומר שניתן לעשות הרבה יותר בשביל להקשות על זיוף התעודה או לשמור על הנתונים, אך העובדה שמדינות אחרות, מתקדמות ככל שיהיו, עושות דבר מה אינה מעניקה פטור אוטומטי מתקלות בבסיס הטכנולוגיה.

 

דליפת המאגר תאפשר לכל אדם לזייף את זהות רעהו ולעשות בה שימוש. טענה זו לא ממש נכונה. אין שום צורך בדליפת המאגר בכדי לזייף את טביעת האצבע של אדם אחר ולהשאירה בזירת פשע פוטנציאלית כראייה מפלילה, או לעשות בה כל שימוש אחר לצורך התחזות. את טביעת האצבע ניתן לשחזר באמצעים נגישים למדי. מספיק לדעת את כתובת המגורים של אדם, המכונית שבה הוא נוהג לנסוע, או כל חפץ אחר שנמצא בסביבתו בכדי לשחזר ולזייף את טביעת האצבע. קיומו של מאגר ביומטרי יבטיח שהראייה המפלילה אכן תמצא על ידי חוקרי המשטרה.

 

טביעת אצבע היא אמצעי זיהוי אמין. זה לדעתי המיתוס החשוב ביותר בכל הדיון על מאגר טביעות האצבעות. בהקשר הזה יש להכיר במציאות, והיא שטביעת האצבע היא אינה בהכרח אמצעי אמין לזיהוי אנשים. נושא זה עלה לדיונים כבדי ראש בכנס הביומטריה האחרון שנכחתי בו, ובו ציינו חוקרי פשיעה (CSI) ועדים מומחים שטביעת האצבע אינה מאפשרת זיהוי מעל לכל ספק סביר, והסבירו שבעתיד הקרוב לא תוכל לשמש תביעת אצבע כראיה מרשיעה בבית המשפט. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, הבסיס המדעי של הזיהוי באמצעות טביעת אצבע הוא רעוע למדי. באופן מעשי נראה שניתן לזהות אדם באופן סביר לפי טביעת האצבע שלו, אולם כאשר אוספים טביעת אצבע מזירת פשע לא מקבלים תוצאה יפה ונקיה כאילו לקחו את טביעת האצבע במעבדה. התוצאה היא שטעויות בזיהוי טביעת האצבע יכולות להתרחש, והן אכן מתרחשות. לדוגמא, בשנת 1997 הרשיע בית המשפט של מסצ'וסטס את סטפן קוואן בעבירה חמורה של תקיפת שוטרים. למרות שהעדה שראתה אותו בצורה הטובה ביותר לא הצליחה לזהות את הנאשם, טביעת האצבע שהותיר על כוס זכוכית ממנה שתה מים לא השאירה לשופט מקום לספק, והוא דן אותו לשנים ארוכות בכלא. אפילו מומחה שנשכר מטעם ההגנה אישר כי טביעת האצבע על הכוס היא של הנאשם. למרות זאת, קוואן המשיך להתעקש שהוא חף מפשע. בשנת 2003, לאחר שש שנים בכלא, בדיקת ד.נ.א (שהפכה בינתיים לאמצעי קביל בבית המשפט) הוכיחה כי לא הוא האיש שהתעמת עם השוטרים והוא שוחרר וזוכה מאשמה.

זו אמנם רק דוגמא אחת, אבל מקרים של זיהוי שגוי של טביעת אצבע או אי הסכמה בין מומחים הם לא מאוד נדירים. בהקשר של מאגר ביומטרי הכולל מיליוני דגימות, קיימת סבירות סטטיסטית בלתי זניחה שאזרחים ישרי דרך יוזמנו לחקירת משטרה בגלל זיהוי שגוי של טביעת האצבע שלהם. מעבר לאי הנעימות הרבה של המעמד שבו אדם חף מפשע נאלץ להתגונן מפני חוקרי משטרה המאשימים אותו בפשע חמור הגורר עונש מאסר, יש לזכור שלא כולם יוכלו לעמוד בהצלחה מול צוות חוקרים תקיף ומיומן, החמוש בראייה מרשיעה ונחוש לסגור את התיק במהירות האפשרית. בהקשר הזה ניתן לציין את "רוצחי" אולג שוייחט, שהודו ושיחזרו את מעשה הרצח שלא ביצעו, או את האדם שהורשע ברצח חנית קיקוס, למרות שערפל כבד מרחף סביב שיטות החקירה והדרך שבה הושגה ההרשעה. שגיאות בזיהוי טביעת האצבע עלולות להוסיף שמות נוספים לרשימה האומללה הזו.

מי הורג את המכונית החשמלית?

העומד בחזית מונופול הטעינה המתהווה ("בטר פלייס") של האחים עופר צוטט בכלי התקשורת מספר פעמים כשהוא מסביר שלא ניתן יהיה לאפשר לאזרחי ישראל להטעין את המכוניות החשמליות העתידיות דרך שקע ביתי רגיל, וזאת מתוך חשש נוגע ללב לבטחון הציבור. כידוע, הכנסת תקע לשקע היא פעולה מסובכת הגובלת בסכנת נפשות, ויש למנוע מהציבור את האפשרות לפגוע בעצמו. כדי לפתור את בעיית הבטיחות יועמדו שקעים מיוחדים, אותם תתקין חברה מיוחדת אשר לה יינתן רישיון מיוחד, וככל הנראה גם תגבה על החשמל מחיר מיוחד. השקע החדש הזה יהיה בטוח מאוד לשימוש, וגם הדיוט יהיה מסוגל לתפעלו בבטחון. זאת בניגוד מוחלט לשקע הרגיל המורכב והמסוכן.

כמובן שאין להטיל ספק בדאגתה הכנה של חברת "בטר פלייס" והעומד בראשה לשלומם של אזרחי ישראל, וברור לחלוטין שאין כל כוונה עסקית מסתתרת מאחורי הדאגה הנוגעת ללב. שהרי, כידוע, אנשי היי-טק הם אנשים ישרים כסרגל אשר עשו את הונם אך ורק הודות לגאונותם, ואין הם מלכלכים את ידיהם בלהטטנות העסקית הנלוזה מבית מדרשם של אנשי העסקים הלו-טקיים האפורים והמיוזעים.

את הלב החם והדואג של חברת "בטר פלייס" יש להעריך במיוחד לנוכח שרירות ליבן של מדינות כמו ארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה השונות, אשר באכזריות שלא תאמן מאפשרות כבר היום לשווק מכוניות חשמליות אשר עיקר הטעינה שלהן מתבצע, רחמנא לצלן, מהשקע הביתי. אין לנו אלא להצטער על רוע ליבן של מדינות אלה, אשר בכדי לזרז את המעבר למכוניות חשמליות מוכנות להשתמש בתקן הסטנדרטי וברשת החשמל הקיימת, ובכך גורמות לאזרחיהן לשים את נפשם בכפם בכל פעם שהם טוענים את המכונית. מעסיק אותו אני מכיר היטב אף הגדיל לעשות, והתקין סוללת שקעים ליד חניית האופנועים של הבניין לטובת בעלי האופנועים החשמליים הרבים, אשר מתוך קלות דעת ביקשו ממנהל הבניין גישה לשקע ביתי כדי שיוכלו לטעון את הנסיעה שלהם הביתה בעודם שוהים במשרד.

   אחת הסכנות הגדולות לשלום הציבור היא המכוניות מסדרת MiEV של חברת מיצובישי, אשר יכולה להטען מהשקע הביתי או משקע תעשייתי סטנדרטי ("תלת פאזי"). ה-MiEV היא מכונית חשמלית לחלוטין שאינה גדולה במיוחד, אך יכולה להכיל בנוחות חמישה נוסעים. לפי נתוני היצרן, המכונית מסוגלת להאיץ מ-0 ל-100 קמ"ש בפחות מ-9 שניות (לא נתון מדהים ביחס למכוניות ספורטיביות, אבל בהחלט משביע רצון). טווח הנסיעה שלה הוא כ-200 קילומטרים, שבאופן מעשי מאפשר להגיע ממרכז הארץ כמעט לכל נקודה במדינת ישראל.

אבל שני דברים מעניינים ראויים לציון במכונית הספציפית הזו. הדבר הראשון המייחד את ה-MiEV הוא הטעינה. טעינה משקע ביתי אורכת אמנם לילה שלם, אך לפי הנתונים האופטימיים של היצרן, טעינת 80 אחוז מהסוללה בשקע תעשייתי סטנדרטי (שאותו כל אחד יכול להתקין) אמורה להמשך כ-25 עד 30 דקות בלבד. מכיוון שמנוחה של 30 דקות היא דבר מתקבל על הדעת ואף רצוי לאחר נסיעה של 150 או 200 קילומטרים, יוצא שעל פי הבטחות היצרן ה-MiEV לא באמת מוגבלת בטווח הנסיעה שלה. הדבר השני הוא המחיר, העומד על 27,000 דולר לדגם הראשון אשר ישווק באופן מסחרי כבר בקיץ הקרוב, ו 19,000 דולר לדגמים אחרים שיצאו לאחר מיכן. כלומר, השוואת המס על המכונית הזאת בישראל לרמת המס המקובלת בארצות הברית או ביפן היתה מעמידה אותה לרשות הצרכן במחיר של בערך 100,000 ש"ח, והיתה הופכת אותה לאחת המכוניות הזולות ביותר שניתן לקנות. יחד עם החיסכון העצום בהוצאות הדלק והתחזוקה מדובר היה בעיסקה שלא ניתן לסרב לה, כך שהארץ היתה מתמלאת כולה במכוניות חשמליות גם ללא נדיבות ליבם של האחים עופר ושותפיהם. מכיוון שכל אחד יכול להתקין שקע תעשייתי, היה זה רק טבעי ששקעים כאלה היו צצים כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי הארץ, ומאפשרים לנהגים לטעון את מכוניתם. 
 
אחד החסרונות הוא אורך החיים של הסוללה, אותה יש להחליף לאחר כ-100,000 קילומטרים של נסיעה, אולם יש לציין שגם מכונית רגילה מתחילה לאבד מכוחה אחרי מספר דומה של קילומטרים. היצרן אינו מציין את מחיר החלפת הסוללה, אך יש לשער שזו עולה בערך כמחצית מערכה של המכונית. יתרונה של ה-MiEV מבחינה זו הוא ששאר חלקיה של המכונית החשמלית אינם סובלים מבלאי משמעותי (ב-MiEV אפילו אין נוזלי קירור כמו במכוניות חשמליות אחרות), ולכן לאחר החלפת הסוללה חוזר הרכב לצעירותו. ניתן אף לשער שעד רגע החלפת הסוללה, כ-6 עד 7 שנים, יהיו בנמצא סוללות יעילות יותר, וכך ההחלפה הבאה תהיה בהפרש זמן רב יותר ומחירה אולי יהיה נמוך יותר.

ה-MiEV תשווק קודם כל ביפן בקיץ הקרוב בגירסה בעלת שתי דלתות, ולאחר מיכן תשווק גם בארצות הברית גירסה בעלת ארבע דלתות. בינתיים מצליח מכון התקנים הישראלי (שמי שניהלה אותו בשנים האחרונות מצאה את פרנסתה החדשה דווקא ב"בטר פלייס") למנוע את כניסתן של מכוניות חשמליות נטענות מהשקע הרגיל, ומגן על מדינת ישראל מפני פלישת חיות טרף מסוג ה-MiEV אשר מסכנות את שלום הציבור ורומסות את זכותו הבסיסית לבטחון ברגל גסה.

המכונית החשמלית: האם ישראל תשאר מאחור?

בכל הקשור למהפיכה הממשמשת ובאה של כלי הרכב החשמליים, בישראל מתמקדים באופן כמעט בלעדי במונופול הטעינה המתהווה אותו מקימים בימים אלה האחים עופר. אולם בעולם כבר ניכרת מגמה ברורה של מעבר לכלי רכב חשמליים, ונראה שהשנתיים הקרובות הן השנים הגורליות אשר בהן תהפוך המכונית החשמלית מקוריוז שולי לפתרון תחבורתי בעל משמעות מעשית וכבדת משקל.

כמעט כל יצרן רכב משמעותי מתכנן בימים אלא דגמים חשמליים מסחריים שיוכלו להוות תחליף למכוניות הבנזין הסטנדרטיות. באופן מפתיע (או שלא, בעצם), דווקא יצרניות הרכב האמריקאיות בעלות התדמית הדינוזאורית נמצאות בנקודת הפתיחה שנראית כרגע המבטיחה ביותר. חברת ג'נרל מוטורס השכילה להבין שהרוכשים הפוטנציאליים של כלי הרכב החשמליים בתצורתם העכשווית הם קהל נישה זניח למדי. בכדי שכלי רכב חשמלי יוכל לדבר אל ליבו של הצרכן הממוצע, הוא חייב קודם כל להבטיח שהרוכש לא ייאלץ לוותר אל אף תכונה אליה הרגילו אותו כלי הרכב הקונבציונאליים. כלומר, גודל הרכב, הנוחות, הביצועים וטווח הנסיעה חייבים להיות לפחות שווים לכלי הרכב המוצעים כיום, והצרכן לא יסכים לוותר על אף אחד מהם בכדי לנסוע במכונית חשמלית. התוצאה היא מכונית ה"וולט" ה"כמעט חשמלית", אשר תשווק תחת המותג העממי "שברולט". הוולט היא למעשה אינה מכונית חשמלית, אלא מוגדרת כמכונית כלאיים (היברידית) טורית.

ההבדל בין מכונית היברידית טורית לבין מכונית היברידית מקבילית (כגון הטויוטה פריוס המוכרת) היא שבמכונית המקבילית גם המנוע החשמלי וגם מנוע הבנזין יכולים להניע, ביחד או כל אחד לחוד, את המכונית. במכונית ההיברידית הטורית, לעומת זאת, רק המנוע החשמלי מניע את הגלגלים, ואילו מנוע הבנזין הוא למעשה גנרטור שטוען את הסוללה. היתרון בכך הוא שהמנוע המכני הוא פשוט מאוד, ונע תמיד במהירות האופטימלית מבחינת צריכת הדלק. כלומר, לחיצה על דוושת הגז לא תשנה את קצב סיבובי המנוע כמו במכונית רגילה, אלא תשפיע רק על המנוע החשמלי. אמנם תהליך טעינת הסוללה אינו פטור מדליפת אנרגיה, אך זו קטנה באופן משמעותי מהבזבוז שנוצר משינוי קצב סיבובי המנוע והתאמתו לתנאי הנהיגה השונים.

לוולט של ג'נרל מוטורס יהיה טווח נסיעה של כ-65 קילומטרים בעזרת הסוללה בלבד, אותה ניתן להטעין בקלות משקע ביתי. לטענת היצרן טווח זה מכסה רובן המוחלט של הנסיעות היומיות בארצות הברית. ברגע שהנהג יחרוג מהטווח, יכנס לפעולה מנוע הבנזין ויטען את הסוללה תוך כדי נסיעה, כך שממכונית חשמלית תהפוך הוולט למכונית בנזין חסכונית מאוד, עד לטעינה הבאה. על פי ג'נרל מוטורס, צריכת הבנזין של הוולט היא בפועל נמוכה ב-95 אחוזים מצריכת הדלק של מכונית משפחתית סטנדרטית. הבעיה היחידה היא המחיר, אשר מוערך בכ-35,000 עד 40,000 דולר.

חברה אחרת ששוקדת על פיתוח מכונית בעלי נתונים דומים היא קרייזלר, אשר חטיבת המכוניות החשמליות שלה (ENVI) פועלת במרץ לקראת הפיכת כמה מהדגמים המוכרים והאהובים של החברה לרכבים חשמליים. בניגוד לשברולט המשפחתית והסולידית, המכונית הראשונה שככל הנראה תציע קרייזלר למכירה היא הדודג' ווייפר הספורטיבית, שתהיה קטנה יותר אך תציע חוויית נהיגה מרגשת וביצועים של מכונית ספורט במחיר שצפוי לעמוד על כ-50,000 דולר. גם מכונית זו מיועדת לשיווק מסחרי במהלך שנת 2010, ולאחר מיכן יוצעו למכירה דגמים נוספים של רכבי שטח (תחת המותג "ג'יפ") ומיניוואן (Town & Country).

בנוסף לייצרנים האמריקאיים, כמעט כל יצרן כלי רכב שוקד כיום על פיתוח מכונית חשמלית. אחד הפיתוחים המעניינים הוא של חברת ב.מ.וו, אשר מפתחת מכונית קטנטנה אשר תשווק תחת המותג "מיני". המיני החשמלית היא למעשה אותה מכונית מיני רגילה, אלא שלחלקה האחורי התווסף מנוע חשמלי. כך למיני תהיה הנעה אחורית חשמלית, והנעה קדמית של מנוע בנזין. למרות נתונים מרשימים, מחירה של המיני מוערך בכ-50,000 דולר, מה שמעביר את המכונית הקטנטנה באופן מיידי לקטגוריית מכוניות הנישה.

אולם דווקא בקטגוריית המכוניות הקטנות אליה שייכת המיני נראה שחלה ההתקדמות המשמעותית ביותר, ומכוניות חשמליות לחלוטין מוצעות כבר היום למכירה במחיר סביר של פחות מ-10,000 דולר. דוגמא לכך היא ה"קארנט". בנוסף לכך, בחזית כלי הרכב הדו-גלגליים נרשמה גם כן התקדמות מבטיחה, ונראה שכלי רכב אלה כבר תפסו את מקומם על הכביש בטבעיות כאילו היו שם מאז ומעולם.

 

למרות המחירים הגבוהים יחסית של המכוניות החשמליות שיוצעו למכירה בעתיד הקרוב, נראה שדווקא ישראל היתה יכולה להפוך למדינה "חשמלית" ללא כל צורך במונופולים, הסכמים דרקוניים ומייזמי גבורה מתוקשרים של אנשי עסקים למינהם. המחיר המיועד של השברולט וולט, המוערך בכ-150,000 ש"ח, אולי נחשב לגבוה בארצות הברית, אבל הוא סביר לחלוטין ברמת המחירים הנהוגה בישראל. בהתחשב בחיסכון העצום בדלק, קנייה של כל מכונית משפחתית אחרת תהפוך בישראל לבלתי ראציונלית. כלומר, די בהפחתת המיסים על מכונית זו לרמת המיסוי הנהוגה בארצות הברית בכדי למלא את הארץ במכוניות חשמליות. גם מחיר של 40,000 ש"ח עבור מכונית חשמלית דו-מושבית קטנה עשוי להיות אטרקטיבי מאוד עבור השוק המקומי. במקרה כזה רמת המחירים הגבוהה הנהוגה כיום בישראל יכולה לפתע להפוך ליתרון, ולגרום לכך שהמעבר ממכוניות בנזין למכוניות חשמליות יהיה מהיר מאוד ביחס למדינות אחרות. מכיוון שמכוניות אלה נטענות משקע רגיל, סביר מאוד להניח שעמדות טעינה יצוצו במגרשי החניה כפטריות אחרי הגשם, וישרתו את הנהגים אשר יעברו את מיכסת 65 הקילומטרים, אך יעדיפו לטעון את הסוללה בכדי להמנע מהשימוש בבנזין היקר והמזהם.

אבל נראה שישראל לא סומכת על התקדמות הטכנולוגיה, והיא שמה את מבטחה במיזם עסקי שעלול לתפוח לכדי מונופול דרקוני אשר ירכז את כל הקשור ברכבים חשמליים, החל מיבוא ומכירת המכוניות ועד לשירותי הטעינה של הסוללות. בכך לוקחת ישראל את הסיכון שהמונופול יפעל קודם כל למיקסום רווחיו, מה שיהפוך את מחירי הטעינה לגבוהים כמעט כמו מחירי הבנזין. כלומר, מכיוון שטעינת המכונית תוכל להתבצע רק באמצעות השקע המיוחד אותו יספק המונופול העתידי, יוכל אותו מונופול לדרוש כל מחיר עבור הטעינה, ומשמעות סירוב מצד הצרכן לשלם את המחיר אותו מכתיב המונופול היא שאותו צרכן לא יוכל להשתמש במכונית. כמו כן, קיים הסיכון שאותו מונופול, שאחראי גם על יבוא מכוניות חשמליות, יפעל למניעת מכירה מוזלת של מכוניות חשמליות הנטענות דרך שקע רגיל (כגון השברולט וולט). כך עשויה ישראל להחמיץ את "המהפיכה החשמלית" הצפויה להתחיל בשנתיים הקרובות, ולהפוך לתלויה לחלוטין במונופול שתנאי הפיקוח עליו אינם ברורים, ואשר יקבע את כללי המשחק בצורה שתעמיד את שאיפותיו למיקסום הרווח לפני טובת הציבור.

המהפיכה השקטה של כלי הרכב החשמליים

בזמן שהמכונית החשמלית היא בשלב זה בעיקר פיטפוטים של פוליטיקאים ויזמים ממולחים, והרבה פחות מזה פתרון טכנולוגי שימושי, מסתבר שאם מסתכלים בזהירות אפשר להבחין שהכבישים למעשה שורצים כבר היום בכלי רכב חשמליים. הנכחות שלהם על הכביש היא כל כך טבעית עד שהם כמעט אינם מורגשים, אבל ברגע שיודעים על קיומם מתחילים לראות אותם בכל מקום. הכוונה היא כמובן לא למכוניות, אלא לכלי רכב חשמליים דו-גלגליים.

 

בעוד שמכונית משמשת בדרך כלל גם לעבודה וגם לפנאי, לרבים מכלי הרכב הדו-גלגליים יש תפקיד מוגדר היטב במסגרתו הם לא נדרשים לנסוע למרחקים גדולים. כלי רכב אלה משרתים את בעליהם בנאמנות בנסיעות קצרות וזריזות בתוך הערים, ורבים מהם ממעטים לצאת לכביש המהיר. טווח הנסיעה הקצר והאנרגיה הפחותה הדרושה על מנת להניע אותם הופך את מעבר כלי הרכב הדו-גלגליים להנעה חשמלית למעשי הרבה יותר מאשר מקבליהם בעלי ארבעת הגלגלים. הסוללה הדרושה עבור אופנוע חשמלי היא קטנה וזולה, ולכן מחירו של אופנוע חשמלי הוא ריאלי הרבה יותר, ומהווה תחרות של ממש למקבילו המונע באמצעות דלק מאובני רגיל. אופנועים חשמליים הם גם אמינים מאוד ואינם זקוקים לטיפולים תקופתיים במוסך. אין להם נוזלים שצריך להחליף, ולעיתים קרובות אפילו לא צריך להחליף את הבלמים. נתונים אלה, יחד עם העלות הנמוכה של הטעינה, מורידים את מחירו של קילומטר של נסיעה באופנוע החשמלי למחיר הקרוב מאוד לאפס. הנסיעה השקטה והיעדר זיהום הם יתרונות נוספים ההופכים את האופנוע החשמלי לאופציית רכישה אטרקטיבית, אשר בשקט בשקט הולכת ותופסת את מקומו של האופנוע המסורתי.

  

 

בקטגוריית היוקרה של האופנועים החשמליים ניתן למצוא אופנועים גדולים ומרווחים. דוגמא לכך הוא הווקטריקס  – אופנוע דו-מושבי מהודר המציע נסיעה שקטה ויציבה במהירות המוגבלת אלקטרונית ל-100 קמ"ש, וטווח נסיעה מקסימלי של כ-120 קילומטרים. המחיר של כלי הרכב הסולידי הזה הוא בערך 9500 דולר. אמנם מדובר בסכום בלתי מבוטל, אך עדיין תחרותי בהתחשב במחיריהם של אופנועים רגילים בקטגוריה זו. בנוסף לכך, לווקטריקס יש יתרון עצום בכל הנוגע לעלות התחזוקה וההוצאה לכל קילומטר של נסיעה.

 

בקצה השני של הסקלה ניתן למצוא את האייקו – אופנוע חד-מושבי בעל עיצוב חדשני ומעניין שאינו גדול יותר מאופני הרים. טווח הנסיעה של האייקו הוא כ-30 קילומטרים, מה שמגביל אותו לנסיעות עירוניות בלבד. המהירות המקסימלית שלו אף היא עירונית – 25 קמ"ש. מנגד, אחד היתרונות של האייקו הוא זמן הטעינה הקצר, אשר נמשך פחות משעה על מנת לטעון 80% מהסוללה. יתרון נוסף הוא המחיר, אשר אינו חוצה את רף אלף הדולר.

 

 

 

 

למרות שהווקטריקס והאייקו הם אופנועים מקוריים ומעוררי עניין, רוב האופנועים החשמליים המוצעים כיום למכירה שייכים לקטגוריה נוצצת פחות, אך ייתכן ששימושית יותר. דוגמה מייצגת לכך הוא ה-Z20, שהוא קטנוע יעיל המסוגל להגיע למהירות של 75 קמ"ש וטווח נסיעה מירבי של כ-70 קילומטרים. טעינת 80% מהסוללה אורכת כשעה וחצי. מחירו של ה Z20 הוא 2500 דולר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעוד רבים מרוכשי האופנועים עושים זאת במטרה להגיע במהירות ובנוחות למחוז חפצם תוך כדי תמרון אלגנטי בפקקי התנועה, רוכשים אחרים מחפשים את הריגוש של חוויית הנהיגה הייחודית אותה מעניק האופנוע. צרכנים מסוג זה יוכלו אולי למצוא סיפוק לתאוותם באופנועים חשמליים כבדים יותר כדוגמת ה-GPRS. אופנוע זה מסוגל להגיע למהירות של כ-110 קמ"ש, ולנסוע לטווח מירבי של כ-100 קילומטרים. אמנם מדובר בנתונים חיוורים למדי ביחס לאופנועים כבדים רגילים, אך יש לציין שה GPRS מסוגל להאיץ למהירותו המקסימלית בערך ב-3 שניות. המחיר לצרכן הוא 8000 דולר.

 

סוכנות התיווך של השמש

 

השימוש ההולך וגובר באנרגיה ירוקה הוא ללא ספק דבר רצוי ומועיל, אבל במקרים מסויימים נדמה שמדובר בלא יותר מאשר טרנד אופנתי שתפקידו העיקרי הוא קידום מכירות, ולאו דווקא דאגה כנה למצבה הדועך של הפלנטה.

דוגמאות לכך אפשר למצוא כבר מזה זמן בשיטות השיווק של בתים ומכוניות, אבל הדוגמא הבאה אולי מדגימה את הטרנד הזה בצורה הקיצונית ביותר. מדובר במכון השיזוף Sunlounge בלוס אנג'לס, שמפעיל את מכונות השיזוף תאוות האנרגיה שלו בעזרת אנרגיה סולרית. כלומר, קולטים פוטואלקטריים מסיביים הופכים את האנרגיה הסולרית לזרם חשמלי שמניע את מכונות השיזוף, אשר בתורן הופכות את הזרם החשמלי בחזרה לקרינה אשר מסוגלת להשחים את עורם של הלקוחות המרוצים.

כך מתואר הנושא באתר של מכון השיזוף הזה:

 

Sun Lounge Tanning Studio is the first of its kind to take on the challenge of being more eco-friendly by reducing its energy demand using sun power. This may seem ironic since we naturally use the sun’s power to tan our skin outdoors, so why not use the sun’s power to tan indoors. In a sense, we’re the sun’s middle man.

 

המכונית החשמלית השכונתית

היום היתה הפעם הראשונה שראיתי מכונית חשמלית. כלומר, ראיתי כבר מכוניות חשמליות בעבר, אבל תמיד היו עליהן סמלים מסחריים של ספונסרים ועשרות סטודנטים התגודדו מסביבן בפוזה של אנשים מאוד עסוקים. הפעם זה היה שונה. המכונית חנתה לה בנונשלנטיות ברחוב, כאילו היתה סתם עוד מכונית רגילה. פתאום מסתבר שלמכוניות חשמליות יש גם שימוש נוסף, פרט להיותן צעצוע של סטודנטים ומרצים באוניברסיטה.

בדיקה קצרה העלתה שהמכונית, מסוג Kurrent, היא מכונית חשמלית המוגדרת "מכונית שכונתית". היא מותאמת למהירויות של בערך 45 קמ"ש, וטווח הנסיעה שלה הוא כ-50 קילומטרים. זמן הטעינה (מסוללה ריקה לחלוטין למלאה לחלוטין) הוא כ-8 שעות, ואת זה אפשר לעשות משקע ביתי רגיל.

בנתונים אלה לא נראה שהמכונית הזאת יכולה לשמש ככלי רכב עיקרי של משק בית ממוצע, אבל במקרים רבים יכולה לשמש ככלי רכב שני אשר תפקידו להוביל אדם יחיד (או שניים) מהבית לעבודה ובחזרה. היתרון הגדול של כלי הרכב הזה, מלבד היותו שקט וידידותי לסביבה, הוא עלות התפעול הזולה שלו. המכונית הזאת כמעט שלא צורכת טיפולים, ובמחיר של ליטר אחד של בנזין היא יכולה לגמוע בערך 150 קילומטרים.

אבל מה שעוד מיוחד בכלי הרכב הזה הוא המחיר. מכונית אחת כזאת עולה בסך הכל 9,800 דולר, ובנוסף מובטחות לרוכשים גם הקלות מס שונות. כלומר, אם היא היתה נהנית בישראל מאותה רמת מיסוי לה היא זוכה בארצות הברית, מחיר מכונית חדשה כזאת היה בערך 35,000 ש"ח. המכונית הזאת אולי לא עונה על הצרכים של כולם, אבל בעלות כל כך נמוכה יכול להיות שהיא תמצא קהל לקוחות מסויים. היא גם לא דורשת תשתית מיוחדת. פשוט מכניסים אותה לשקע, מחכים קצת, ונוסעים.

 

התשובה לשריפות היער – חרקים רובוטיים

ברעיון שנראה כאילו נלקח מתוך סרט פעולה מצוייר לילדים בני 10, מציעים מדענים מאוניברסיטת מדנברג-סטנדל שבגרמניה להתמודד עם הבעיה הקשה והמוכרת של שריפות יער באמצעות נחיל של חרקים רובוטיים ענקיים, אשר ישוטטו להם ביערות ויכבו שריפות פוטנציאליות עוד לפני שהן הופכות לאסונות אקולוגיים כוללים.

גיבורי-העל המוזרים הללו נקראים OLE, שזה איכשהו בגרמנית קיצור ל"כבאי שטח". אורכו של כל חרק כזה הוא כ-1.5 מטרים, ומשקלו מעל 100 קילוגרם. מערכת חיישני חום מאפשרת לחרק לחוש בשריפה ממרחק של עד 800 מטר, וששת הרגליים שלו אמורות לספק לו יכולת עבירות גבוהה במיוחד בדרכו למקום האירוע. עם הגיעו ליעד, יכול הרובוט לדווח על המשבר המתהווה למרכז הבקרה, אך בו בזמן גם לפתוח במאבק יזום בשריפה בעזרת חומרי כיבוי אותם הוא יורק מחרטומו.

אחד היתרונות של רובוט כזה על פני כבאי אנושי הוא שמבנה גופו יהיה עשוי מסיבים קרמיים עמידים לאש, אשר יאפשרו לו להיות עמיד בטמפרטורות גבוהות של עד 1000 מעלות סלציוס.

מחירו של כל רובוט כבאי לא אמור להיות זול, והוא מוערך בין מאה למאתיים אלף דולר. למי שיישקול לאסוף רובוט כזה לעצמו למזכרת, מציינים המתכננים שמכשיר ה-GPS שמותקן עליו ייאפשר מעקב אחרי מיקומו של כל רובוט כזה, ויביא בהכרח למציאתו של הרובוט ומכאן ללכידתו של הגנב הנלוז.
 

מים זורמים לכפרים בעולם השלישי – זה משחק ילדים

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), פחות מ-60 אחוזים מאוכלוסיית העולם נהנים ממים זורמים בבתיהם. מה שנחשב בעולם המערבי לצורך בסיסי ומובן מאליו, הוא בו בזמן אתגר באיזורים הפחות מפותחים של העולם. המצב חמור במיוחד באזורים כפריים עניים, שם לכ-80 אחוזים אין מים זורמים בביתם, לעומת כ-25 אחוז אצל מקביליהם העירוניים.

 

בכדי לספק מים בצורה סדירה למקומות מרוחקים נדרשות מערכות מורכבות ויקרות. מלבד המחיר הגבוה של ההתקנה, מערכות אלו זקוקות לתחזוקה שוטפת ולמקורות אנרגיה אשר יניעו את המשאבות. ההוצאה הכספית הכרוכה בהתקנה היא בדרך כלל מעבר להישג ידם של התושבים, ואחזקתם של מנועים או מערכות ממוכנות היא לעיתים מעל לידע הטכנולוגי הנגיש לאנשי הכפר.

 

בכדי לאפשר אספקה סדירה של מים גם במקומות אלו, פיתחה חברה דרום אפריקאית בשם Roundabout מתקן פשוט ויעיל אשר עשוי להקל מאוד על תושבי הכפרים.

 

הרעיון מבוסס על סחרחרת (קרוסלה) אשר משמשת כמתקן שעשועים עבור ילדי הכפר. צירה של הסחרחרת מחובר למשאבה פשוטה, אשר שואבת את מי התהום ואוגרת אותם בתוך מיכל גדול הנמצא בגובה של כמה מטרים מעל פני הקרקע. אל המיכל מחוברים צינורות אשר בקצותיהם מותקנים ברזים. המתקן מספק כ-1.4 קו"ב מים לשעה מעומק של 40 מטרים, ומסוגל לשאוב מים מעומק של עד 100 מטר. משאבה ידנית רגילה, אפילו תחת עבודה מאומצת, מסוגלת לספק רק חלק קטן מהכמות אותה מסוגלים לשאוב שישה עד עשרה ילדים נמרצים המשתעשעים בסחרחרת.

 

המערכת אמנם אינה מסוגלת עדיין לאפשר שימוש באסלות או במקלחות בתוך הבתים, אך היא מהווה שיפור ניכר לעומת המצב הקיים בו נאלצים הכפריים לשאוב מים בשיטות המסורתיות. יתרונה הגדול של המערכת הוא בפשטות שלה. בהיעדר מנוע מכני, המערכת אינה זקוקה למקורות אנרגיה יקרים או תחזוקה שוטפת של אנשי מקצוע. המערכת אמנם דורשת הפעלה ידנית, אך הסחרחרת הופכת את שאיבת המים ממטלה מייגעת למשחק מהנה, ומבטיחה שלא יהיה מחסור במתנדבים למשימה. בנוסף היא גם מספקת שעשוע לילדי הכפר.

 

מי התהום הם במקרים רבים נקיים יותר ממקורות מים חשופים כגון נהרות או אגמים, אשר משמשים כמקום המחיה של מגוון צמחים ובעלי חיים זעירים. אך מפתחי המערכת מייעדים אותה גם ליישום נוסף בתחום בריאות הציבור. מיכל המים הוא בדרך כלל העצם הגבוה ביותר בכפר, ולכן יכול לשמש תשתית טובה למטרות פרסום. המפתחים קבעו שמתוך ארבע דפנות המיכל שתיים ישמשו לפרסום מסחרי, ואילו שתי הדפנות הנותרות ישמשו לכרזות בנושא הגברת המודעות לנגיף ה-HIV. בכך מקווים הבנק העולמי וקרן משפחת קייזר התומכים בפרוייקט להגביר את המודעות למחלת האיידס בדיוק באותם מקומות אשר סובלים ממנה באופן הקשה ביותר.