Category Archives: המצאות

היום לפני 97 שנים נולד ג'קסון פולוק

 

1933:

Untitled, 1933

 

1934:

Going west, 1934

 

 

1938:

 

Orange head, 1938

 

1942:

 

Stenographic figure, 1942

 

1943:

 

She-wolf, 1943

 

 

1944:

 

Gothic, 1944

 

1946:

Shimmering substance, 1946

 

1950:

 

Lavender mist, 1950

 

 

מודעות פרסומת

התפלת מי ים באפס אנרגיה

מה כבר לא נאמר בישראל על התפלת מים? מצד אחד מחיר התפלת מי ים הוא נמוך מהמחיר אותו משלם הצרכן הביתי, כך שהתפלת מי ים עשוייה להיראות כמו הזדמנות עסקית לא רעה. מנגד, כלכלנים יודעים להסביר שהמחיר אותו משלם הצרכן הביתי עבור המים אינו משקף את המחיר הכלכלי, אלא מגולם בו גם רכיב גדול מאוד של מס אשר תפקידו לסבסד את המים לחקלאים (שמחירם זול בהרבה).

אבל התמריץ לפיתוח מערכות התפלה יעילות מגיע דווקא מכיוון אספקת המים למדינות מתפתחות, תחום שמוליד לעיתים רעיונות מקוריים ומעוררי השראה. במסגרת מאמצים אלה הראתה לאחרונה חברה מקליפורניה בשם "ספקטרה" שניתן להתפיל מי ים גם במערכת עצמאית לחלוטין וללא מקור אנרגיה חיצוני, ואף פיתחה מערכת מסחרית שמסוגלת לעשות את זה. היעילות של המערכת הזאת נובעת משימוש בשיטה שמנצלת את האנרגיה של הלחץ ההידראולי שנוצר במהלך תהליך ההתפלה, וכך משלשת (לפי טענת החברה) את היעילות של התהליך. שאר האנרגיה הדרושה מגיעה דרך תאים פוטואלקטריים וטורבינת רוח, אשר מספיקים להתפלה של בין 4 ל-15 קו"ב של מים ליום ללא זיהום וללא תלות במקור אנרגיה חיצוני. על פי הנתונים שמספקת החברה, מחיר מערכת כזו הוא בסביבות ה-60 אלף דולר ליחידה, ועלות ההתפלה הכוללת (כולל התחזוקה ועלות המימון לקניית המערכת) היא בערך 0.2 סנט לליטר (או 2 דולר לקו"ב).

הפיתוח הזה לא מיועד להחליף אספקה של מים ממקורות רגילים, אבל מדגים בצורה מעניינת בפעם הראשונה שהתפלת מים יכולה להיות מעשית גם בצורה לא-מזהמת וללא תלות באנרגיה חיצונית.

המצאת השבוע – שיבוץ פרסומות על טפסי מבחנים בבית הספר

למי שמוטרד מההשתלטות העויינת שמבצעים התאגידים במוחותיהם שטופי הפרסומות של בני הנוער יש סיבה חדשה לדאגה. טום פארבר, מורה למתימטיקה מסן דייגו, מצא דרך מקורית במיוחד לממן את עלות הדפסת המבחנים אותם הוא מחלק לתלמידים שלו: הוא מוכר לבעלי עסקים שטחי פרסום על גוף המבחן. כמה פשוט, ככה גאוני. על גבי כל מבחן במתימטיקה משובצות בין התרגילים השונים פרסומות לבתי עסק מקומיים, להן נחשפים התלמידים בזמן פתירת השאלות. תלמידי התיכון של הפרבר העמיד בו מלמד פארבר הם ככל הנראה קהל יעד אטרקטיבי, שכן הוא אינו מתקשה לשווק את סחורתו על פי תעריף קבוע מראש: 20 דולר עבור מודעת פרסומת במבחן רגיל, 10 דולר על מודעה בבוחן פתע, ו 30 דולר עבור שטח פרסום ב"פריים-טיים" של מבחן סוף הסמסטר. ממש כך. 

 

פארבר הוא ככל הנראה נפש פרסומאית הלכודה בגוף של מורה. אחרת קשה להסביר את הגאוניות של הרעיון שלו. הרי כידוע, בזמן מבחן התלמידים נמצאים ברמת ריכוז גבוהה בהרבה מאשר בזמן צפיה בטלוויזיה, למשל, והם סורקים בשקידה כל סנטימטר בדף המבחן על מנת לוודא שהבינו אותו כהלכה וענו על כל השאלות. אבל לגאוניות של פארבר יש גם קבלות בשטח. בשני סימסטרים בלבד הצליח פארבר לגייס קרוב ל-350 דולר ממכירת שטחי פרסום במבחנים, שזה חלק הארי של 500 הדולרים אותם הוא מוציא על הדפסת המבחנים מדי שנה. אמנם הוא עדיין נמצא בחסר של 150 דולר, אבל לא נראה שיש סיבה לדאגה כאשר מדובר בבריה פעלתנית ויצירתית כמו אותו מורה. למשל, ניתן להוסיף שאלות למבחן כגון "שתי רכבות יצאו מסניף מקדונלד'ס במהירות של…", או " ברז ממלא חבית קוקה-קולה בקצב של שני לטרים לשעה…".

 

ומה חושבים תלמידי התיכון על היוזמה המקורית? רובם דווקא מעריצים את התושייה והיעילות הכלכלית שעומדים בבסיס השיטה. כמה מהם אף יועצים לבתי העסק למקסם את אפקט הפרסומת על ידי ניצול השטח לטובת נוסחאות או שאר עזרים שימושיים בשעת המבחן. אחרים לוקחים את הרעיון רחוק אף יותר, ומציעים לפזר פרסומות על תלבושת בית הספר, ממש כמו תלבושות של נהגי מירוצים. מנגד, חלק מהתלמידים מגיבים בציניות, ומטילים ספק בכך שהקישור הבלתי רצוני למבחן המתימטיקה שלהם יגרום להם לרצות לרכוש מוצר כלשהו.

 

כמה תלמידים בעלי חוש עסקי מפותח במיוחד המליצו למנתחים פלסטיים, יצרני אלכוהול ובתי הימורים למהר ולנצל את ההזדמנות העסקית הנפלאה שנפתחה לפניהם, ולהשתמש בגישה למוחות הצעירים לפני שאלה יתבגרו ויתחילו לגלות ספקנות כלפי מוצריהם. אבל הרעיון היעיל ביותר מגיע מכיוונה של וויטני בת ה-16. היא מזהה בכל העניין הזדמנות עסקית משל עצמה, ומתכוונת להתחיל למכור שטחי פרסום על שיעורי הבית שלה לפני שהיא מגישה אותם לבדיקה.

עשה/י זאת בעצמך: מטוס קל חשמלי

מנוע חשמלי הוא בדרך כלל בעל משקל כבד למדי, בעיקר בגלל הסוללות המספקות לו אנרגיה. משקל הסוללות הוא אחד המכשולים העיקריים עליהם יש להתגבר בכדי לבנות כלי טיס חשמליים. מי שהחליט להתמודד עם האתגר הוא המהנדס האמריקאי רנדל פישמן.

המטוס של פישמן הוא מטוס קל חד-מושבי, ובו מנוע חשמלי של כ-18 כוחות סוס המניע מדחף קטן יחסית בקוטר של 1.2 מטר. שתי הסוללות שלו יכולות להניע את המטוס במהירות של כ-110 קמ"ש למשך שעה וחצי. כדי להאריך את משך הטיסה, יכול הטייס להפסיק את פעולת המנוע, מה שהופך את המטוס באופן זמני לדאון. במצב זה הופך המדחף לטורבינת רוח, המנצלת את הרוח זרמי האוויר הנושאים את הדאון בכדי לטעון את הסוללות.

 

 

למטוס של פישמן יש מספר יתרונות: הוא קל מאוד לתחזוקה, והטיסה שלו היא שקטה כמעט לחלוטין, מה שהופך את הטיסה לנעימה יותר ומאפשר להשתמש בו גם באיזורים עירוניים בכל שעות היממה. בנוסף לכך, טעינה מלאה של הסוללות עולה פחות מדולר.

המטוס החשמלי הזה עדיין לא נכנס לייצור סדרתי, אבל הממציא מזמין את הציבור לבנות מטוס כזה בעצמו. לשם כך הוא מוכר חבילה הכוללת את החלקים הדרושים לבניית המטוס בצירוף הוראות הרכבה. מחיר החבילה הממוצעת הוא פחות מ-20 אלף דולר. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הבית של הפרוייקט.

השעון שעבר זמנו (או שזמנו מעולם לא החל)

מדענים העוסקים בפיזיקה או באסטרונומיה נזקקים לעיתים לשעונים בעלי יכולת דיוק יוצאת דופן, הגבוהה בהרבה מיכולת הדיוק של השעונים הרגילים המשמשים בחיי היום יום. השעונים שנותנים מענה לצורך זה הם שעונים אטומיים אשר פותחו במחצית השניה של המאה הקודמת.

 

המצאת השעון האטומי היא אולי אחת הסיבות לאלמוניותו היחסית של השעון האסטרונומי המדויק להפליא של ין אולסן. שעון זה הופעל לראשונה בשנת 1955, אבל בנייתו היתה למעשה מפעל חיים שלם. סיפורו של השעון מתחיל בשנת 1897, אז נסע אולסן, שען דני צעיר, לעיר שטרסבורג ושם זכה לראות את השעון האסטרונומי שהיה אז המדויק והמשוכלל ביותר מסוגו. בהערצתו את המורכבות ואת התחכום בשעון, החליט אולסן הצעיר כבר אז ליקרוא תיגר על השעון ולבנות מנגנון שיהיה מתוחכם ומורכב אף יותר.

 

ב-1902, לאחר 5 שנים של מסעות, השתקע ין אולסן בקופנהגן שם הקים עסק קטן של יצור שעונים, ותוך זמן קצר יצר לעצמו מוניטין של שען בעל דמיון ויכולת המצאה יוצאת דופן. יכולתו הגבוהה והמוניטין שצבר סיפקו לו פרויקטים עבור מוסדות מדעיים שונים, אולם הוא לא זנח את חלומו הגדול – השעון האסטרונומי. במשך כ-30 שנה עבד אולסן על מנת לתכנן את השעון עליו חלם, וכאשר הגיע לגיל 60 היתה בידיו תוכנית מפורטת ומדויקת של השעון.

 

בניית השעון התחילה ב-1943 אז הפך השעון לפרויקט לאומי של דנמרק. מוסדות טכנולוגיים בדנמרק נתנו את חסותם ושלושה אנשים עבדו יומם ולילה על מנת להשלים את הבניה. במהלך הבניה ניפטר אולסן עקב מחלה, ולא זכה לראות את מפעל חייו בשלמותו. הפרויקט נמשך עד לסתיו 1955 שבו הורכבו לבסוף כל 15,448 החלקים המרכיבים את השעון. לאחר מעל 30 שנות תיכנון ו-12 שנות עבודה, היה השעון מוכן לפעולה. ב-15 לדצמבר 1955 בשעה 15:00 נחנך השעון בטקס מרשים בהשתתפות המלך פרדריך הרביעי ובריג'יט אולסן, נכדתו של ין אולסן. אבל, כאמור, המצאת השעון האטומי הפכה את פרוייקט החיים של ין אולסן לבלתי רלוונטי.

 

אולם למרות חוסר השימושיות שלו, השעון של ין אולסן הוא עדיין השעון המכני המדויק ביותר בעולם. הוא מדוייק עד כדי כך שהוא מפסיד רק שניה אחת במשך 600 שנה. לשם השוואה, השעון הגדול של ווסטמינסטר (אשר לעיתים מכונה בטעות בשם "ביג בן"), שהוא שעון מדויק בפני עצמו, מפסיד שניה שלמה כבר אחרי 347 ימים. השעון של אולסן הוא גם המנגנון המכני האיטי ביותר בעולם, אשר משלים מחזור בכל 25,753 שנה. כיום מוצב השעון לראווה בבית העיריה בקופנהגן.

 

 

תגלית מדעית חריפה

מחקר שהתבצע במכון לחקר הפילפל החריף (קשה להאמין, אבל מסתבר שיש כזה מכון) באוניברסיטת ניו מקסיקו סטייט הרעיד לפני כמה חודשים את העולם המדעי כאשר הצליח למצוא את הפילפל החריף הראשון אשר עובר את דרגת החריפות של מיליון סקוויל (יחידת מידה של חריפות).

אבל למרות המספר האקזוטי של מיליון סקוויל, התגלית של אוניברסיטת ניו מקסיקו היא מעבר לציון דרך מספרי בלבד. הפילפל החריף החדש מראה התקדמות משמעותית לעומת הפילפל החריף ביותר שהיה מוכר עד כה, פילפל ה Red Savina, שגם היחידות החריפות ביותר שלו היו נעצרות על 577,000 סקוויל בלבד.

 

למרות שהמחקר בוצע בניו מקסיקו, מקור הזרעים ששימשו את התגלית הוא בדרום הודו. שם הפילפל החדש הוא באהט ג'ולוקיה, שזה אמור להיות בהודית משהו כמו "פילפל השדים".

 

 

למאמר המלא:

Bosland, P.W., Baral, J.B., ‘Bhut Jolokia’—The World's Hottest Known Chile Pepper is a Putative Naturally Occurring Interspecific Hybrid, HortScience, vol. 42, p. 190-423, 2007.

הריקשה המעופפת

אחד הפרוייקטים המוטוריים היותר מרגשים של התקופה האחרונה הוא ה"ריקשה המעופפת" של חברת "פאלוי".

הריקשה המעופפת היא בעצם מכונית קטנה בעלת שלושה גלגלים שיכולה לנסוע בעיר או בכביש המהיר כמו כל מכונית קומפקטית רגילה. אולם כאשר הנהג חפץ להפוך את הנסיעה האיטית בפקק לטיסה ישירה, הוא יכול לפרוס את המדחף הגדול שמקופל על הגג שלה, והמכונית הופכת לגירוקופטר (כלי טיס שהוא מאין הכלאה בין מטוס והליקופטר). לאחר הרצה קצרה של כ-50 מטר הריקשה מתרוממת והופכת לכלי טיס לכל דבר.

הגירוקופטר אינו ידוע ככלי טיס יעיל במיוחד, אבל אחד היתרונות שלו הוא שקל יחסית לשלוט עליו. הנחיתה, לעומת זאת, היא סיפור קצת יותר מסובך. ביצועי הריקשה באוויר כמעט זהים לאלה שעל הקרקע: מהירות מירבית של כ 200 קמ"ש, וטווח של 600 קילומטרים, בצריכת דלק של בערך 25 קילומטרים לליטר.

 

תאריך היעד להשקת כלי הרכב הזה הוא שנת 2011, והמחיר הוא 140,000 דולר (ניתן לרכוש כבר עכשיו). לפי הודעת החברה, עיקר ההתעניינות מגיע ממשלות באירופה וארצות הברית, אשר מעוניינות להשתמש בכלי הרכב הזה בתור אמבולנסים וניידות משטרה.

 

"פצצת הגאווה" – לא בדיוק נשק יום הדין

"פצצת הגאווה" של חיל האוויר האמריקאי היא ללא ספק אחד מכלי הנשק ההזויים ביותר שמישהו אי פעם הצליח לחשוב עליהם. על פי הרעיון, חומר כימי שיוטל על חיילי האוייב יהפוך אותם להומוסקסואליים, וכך יגרום להם להתאהב עד כלות באחיהם לנשק. בעוד חיילי האוייב יתנו אהבים זה עם זה יוכלו המארינס להשתלט חיש קל על היעד ולהכריז ניצחון.

הבעיה היחידה של הרעיון המבריק הזה היא שלא ניתן ליישם אותו. לא רק שלא ידוע על שום חומר כימי אשר יכול להפוך סטרייט להומוסקסואל או להיפך, אף לא ידוע אם חומר כזה קיים ואם בכלל יש טעם לחפש אותו. את זה יודעים גם המומחים של משרד ההגנה האמריקאי, ולכן כלי הנשק הזה מעולם לא פותח או תוכנן. למרות זאת, דבר "פצצת הגאווה" פורסם בשיא הרצינות בכלי התקשורת המובילים בארצות הברית.

השמועה המוזרה התחילה כאשר שני עובדים באחת ממעבדות המחקר של חיל האוויר האמריקאי שלחו בקשה למימון פצצה שתהפוך את חיילי האוייב להומוסקסואלים. הפניה בת שלושת העמודים ביקשה סכום מגוחך של כ 7.5 מיליון דולר, למרות שהיתה כתובה ברישול ולא הציעה כל בסיס מדעי שיכול לתמוך בהיתכנות שלה. כמובן שהבקשה נדחתה על הסף ובזה הסתיים הסיפור. אלא שחוק חופש המידע מאפשר לכל אחד לנבור גם במסמכים הפחות רלוונטיים, וכך נמצאה הבקשה הזאת והפכה לאייטם חדשותי עסיסי. אז הסיפור הזה הוא אולי עסיסי, אבל לא ממש קשור למציאות, והגיי הרלוונטי היחידי בארסנל הנשק של חיל האוויר האמריקאי היה ונשאר ה"אנולה גיי". הרעיון הזה אף זיכה את שני מגישי הבקשה בפרס נובל הבזיוני (אלטרנטיבה היתולית לפרס הנובל המקורי) של השנה שעברה, אבל השניים סירבו להגיע ולקבל את הפרס. הקטגוריה שבה הוא נבחר, אגב, היא פרס נובל הבזיוני לשלום.

אז אם אהבה כבר לא תהיה נשק יום הדין של חיל האוויר האמריקאי, כל מה שנשאר הוא להתנחם בשיר הייאוש שכתבו (אבל מעולם לא ביצעו) לנון ומקרטני ב 1964  – A World Without Love

 

המצאה חדשה – חד אופן ממונע

חד האופן הממונע של הממציא בן ה-19 בן גולק הוא ללא ספק אחד מכלי הרכב היותר אקזוטיים שנראו בזמן האחרון. כלי הרכב הזעיר הזה מורכב משני גלגלים צמודים זה לזה, מנוע ומושב בודד. הוא אולי נראה כמו צעצוע, אבל למעשה יכול לשמש ככלי תחבורה לכל דבר. 

ממשק המשתמש של חד האופן הוא פשוט באופן קיצוני: אין לו הגה, דוושות או כפתורים כמו שאפשר למצוא באופנוע רגיל, אלא מתג אחד בלבד בעל שני מצבים – הפעל והפסק. השליטה בו מתבצעת על ידי הטיית משקל הגוף מצד אל צד, ותנועה קדימה ואחורה מגדילה או מקטינה את המהירות. לחד האופן יש יתרונות ברורים בנסיעה בפקקים וברחובות צפופים, והמידות הצנועות שלו גם בנפח וגם במשקל מאפשרות להניח אותו בקלות בבית במקום להחנות אותו ברחוב. אבל הבונוס העיקרי של כלי הרכב הזה הוא שהוא חסכוני מאוד ואינו מזהם את סביבתו. מה שמניע אותו הם שני מנועים חשמליים אשר בימים כתיקונם משמשים להנעת כיסאות גלגלים. כשהם מורכבים על חד האופן, הם מסוגלים להניע אותו במהירות בלתי מבוטלת של 65 קמ"ש. המצבר הקטן שמורכב עליו מסוגל לספק את צרכיו של חד האופן במשך שעתיים וחצי, מה שבהחלט אמור להספיק כדי להגיע לעבודה ובחזרה. גם ההטענה שלו היא קלה מאוד. פשוט מכניסים אותו הביתה ומחברים אותו לתקע באמצעות מטען פשוט.

 

שובו של הצפלין

שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת היו בסימן שליטה כמעט מוחלטת של הצפלינים על תחום התחבורה האווירית האזרחית. זמן קצר לאחר מכן ירדו הענקים המעופפים מגדולתם עקב אי יכולתם להתחרות ביעילות של מטוסי הנוסעים, כאשר גם אסון ההינדנבורג המתוקשר לא ממש מסייע לפופולריות שלהם. אולם לאחרונה זכו הצפלינים לתחיה מחודשת, כאשר המעצב ז'אן-מרי מסאו וסוכנות החלל הצרפתית החלו לשקוד על פיתוח ספינת אוויר טרנס-אטלנטית מודרנית, אשר תהיה גדולה ומפוארת מכל קודמותיה.

ספינת האוויר, המכונה בשם הבלתי רשמי "הענן המאוייש", תהיה ללא ספק אחד מכלי הטיס הפחות שגרתיים שיחצו את השמיים. מדובר בעצם בבית מלון מרחף, המציע חדרים מרווחים, מסעדה, חדר כושר, ספא, ושאר הפינוקים הסטנדרטיים של בתי המלון מהשורה הראשונה. במהירות שיוט של כ-130 קמ"ש תוכל הספינה לשייט מעל אפריקה, ולשאת את 55 הנוסעים שבקירבה מפריז למדגסקר ב-4 ימים.

עם אורך של 210 מטרים ורוחב של מעל 80 מטרים, תגיע ספינת האוויר לנפח של מעל חצי מיליון קו"ב, מה שיהפוך אותה לכלי הטיס הגדול בעולם. בשלב זה הדבר היחיד העומד בין הענן המאוייש לבין המציאות הוא סכום של 15 מיליארד דולרים הדרושים למימון הפרוייקט. במידה ויימצא התקציב הדרוש, תוכל הספינה לרחף כבר בשנת 2020.