ניסוי מדעי מוכיח: דג סלמון מת מגיב לסיטואציות רגשיות

אחד התחומים המדעיים הפעילים ביותר הוא חקר המוח והקוגניציה באמצעות fMRI. האופנה החדשה (יחסית) הזאת הביאה עימה שטף של מחקרים שעניינם הוא ההשפעה של גירויים שונים על המוח האנושי. תבנית המחקרים האלה היא בדרך כלל קבועה: חושפים את הנבדק לגירוי כלשהו, ובודקים כיצד הגירוי משפיע על המוח, כפי שהוא משתקף דרך מכשיר ה-fMRI. התוצאה המוגמרת היא בדרך כלל תמונה של מוח, ובו כמה פיקסלים צבועים באדום המציינים את ההשפעה של הגירוי על המוח. למרות ספקנות מצד גורמים ציניים אשר מטילים ספק באמינות הסטטיסטית של השיטה וביכולת של המיכשור עצמו לשקף את מה שבאמת מתרחש בתוך המוח, הפופולריות הגואה של השיטה הזאת לא נעצרה בתחום המחקר הקליני, והבשורה הגיעה עד לתחומים כמו פסיכולוגיה או כלכלה ("ניורו-כלכלה") כשהיא נושאת עימה הבטחה לשינוי ממשי בתחומים אלה.

 

אבל מי שניסה לצנן קצת את החגיגה הזאת הוא פוסט-דוקטורנט בשם קרייג בנט מאונ' קליפורניה (סנטה ברברה), אשר החליט לבצע ניסוי fMRI משלו. הוא קנה במעדניה הקרובה לקמפוס המבודד דג סלמון, וחשף אותו לתמונות של סצנות הקשורות להתנהגות אנושית (כפי שנהוג לעשות במחקרים המתמקדים בנבדקים אנושיים) תוך שהוא מנתח את תמונות הfMRI שלו. התוצאות הראו במובהקות סטטיסטית שאחד החלקים במוחו של הדג המת מגיב לתמונות, מה שהוביל למסקנה המתבקשת שדג סלמון מת מגיב לתמונות של סיטואציות שונות הקשורות להתנהגות אנושית.

 

מידת האבסורד של המסקנה הזו כמובן מעלה שאלות בקשר לאמינות שיטת המחקר. החשש הוא שהמספר הרב של יחידות הנפח (ווקסלים) הנבדקות במקביל תחת רעש הרקע האופייני לתמונות fMRI לא תמיד נלקח בחשבון, והתוצאה היא ששיטות מדעיות שנמצאות בשימוש סדיר יכולות לנפק תוצאות מגוחכות. יש לציין שהמאמר הזה נשלח לכמה כתבי עת ונידחה מכולם, ולכן צריך לקחת את התוצאות המדאיגות הללו בעירבון מוגבל. בסופו של דבר הוצג המחקר בכנס (Human Brain Mapping), ובקרוב המאמר יוגש לניסיון נוסף לפרסום באחד מכתבי העת המובילים. מידע נוסף ניתן למצוא כאן.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On ספטמבר 30, 2009 at 7:08 am

    בהנחה שהמחקר אמין, ובסכנה שאישמע קצת קוקו – ומה אם משהו במוחו של דג מת בכל זאת מגיב לגירויים? הרי הקו בין החיים למוות אינו כה עבה וברור. שיער וצפרניים ממשיכים לצמוח אחרי המוות. ובכלל רב הנסתר על הגלוי (באופן כללי). זה נשמע לי מגוחך (כלומר נגוע בדעות קדומות) לפסול את האפשרות מכל וכל.

  • גלי  On ספטמבר 30, 2009 at 7:36 am

    כגלאי שקר:
    http://lawandbiosciences.wordpress.com/2009/08/31/fmri-and-lying-an-interesting-different-approach/
    וכדי לחקור טלפתיה ותופעות על-טבעיות:
    http://www.ijoy.org.in/temp/IntJYoga1266-5198452_012638.pdf
    נמצאה פעילות בעזרת מערכת דימות תפקודי בתהודה מגנטית, כלומר בעזרת ה-
    (fMRI)
    נו? אז יש סיכוי לדג המת להכנס לדפי ההיסטוריה של כתבי העת ולהכנס לתחית המתים של הגפילטא פיש.
    תראה, אני אתן לך דוגמא. כאשר עשיתי פוסט דוקטורט ודברתי במסגרת המחקר שלי עם נובליסט בשם הינריך רוהר, ממציא המיקרוסקופ המנהור הסורק (ננוטכנולוגיה), אז דחו בהתחלה את המאמרים הראשונים שלהם בנושא המיקרוסקופ. למה? כי הם נראו לא הגיוניים. ככה זה תמיד במדע. אז לך תדע מה הגיוני ומה לא? באמת המיקרוסקופ המנהור הסורק בהתחלה נראה ממש מדע בדיוני…

  • ליאור  On ספטמבר 30, 2009 at 7:59 am

    מרית, קשה להאמין שאפילו דג סלמון חי יוכל להבדיל בין תמונות של סיטואציות שונות בהן מעורבים בני אדם. על אחת כמה וכמה סלמון מת. אולי הדג באמת מגיב, אבל הסבירות לכך היא די נמוכה. הם טוענים שבמאמר שלהם (שעדיין לא התקבל לפרסום) הם מסוגלים להראות איך בסבירות גבוהה בהרבה הם מסוגלים לקבל תוצאות שגויות תוך שימוש בשיטות מקובלות.

    גלי, הם מנסים להראות שהשיטות המקובלות בתחום מביאות למסקנות אבסורדיות. לא יודע אם זה מזכה אותם בדף בהיסטוריה. אולי. אבל לדעתי זה מראה על חשיבה ביקורתית בריאה.

  • גיל  On ספטמבר 30, 2009 at 8:12 am

    ואולי עוד ניסיון להביך כתבי עת בפירסומים שקריים. כנראה שבכל זאת יש קצת הגיון במדע ולא מנסים לפרסם כל שטות. מה שכן, באמת יש בעייתיות במחקרי fMRI.

  • אריאל  On ספטמבר 30, 2009 at 8:19 am

    שלום ליאור, קראתי בעניין רב את הרשומה הקצרה שלך על הבעיתיות של ה-fMRI, לאחרונה מתרבים הקולות המערערים על התקפות של התוצאות בשימוש במכשיר זה. האם תוכל להסביר יותר מה הנחות היסוד הלא מבוססות אותן מניחים החוקרים ומדוע ואיך תוקפים אותן?

    אני יודע למשל שאחת הביקורות היא לגבי רזולוציית הזמן של המכשיר שהיא (אם אני זוכר נכון) מדידה אחת בשניה אחת?

  • ליאור  On ספטמבר 30, 2009 at 8:34 am

    גם אני לא כל כך בטוח באמינות של הניסוי הזה. הסיבה שהמאמר נדחה היא לא אינדיקציה חיובית.

  • ליאור  On ספטמבר 30, 2009 at 8:44 am

    על פי מיטב הבנתי, הבעיה היא במספר הווקסולים. ככל שמספר הווקסולים גדול יותר, הסבירות לקבל תוצאה שגויה אבל מובהקת בגלל רעש הרקע של הקורא גדלה.
    בגלל שאין להם ממש מאמר קשה לדעת למה הם באמת מתכוונים. הפוסטר שלהם (בקישור שבסוף הפוסט) לא אומר הרבה.

    אני הייתי מוסיף שהמכשיר הזה לא מגלה הרבה ממה שבאמת קורה במוח, והוא די מוגבל.

  • שאול  On ספטמבר 30, 2009 at 4:06 pm

    זה לא עוד נסיון של איזה ליצן להביך כתבי עת. זו עבודה רצינית לחלוטין. היא די מוכרת למי שעוסק בתחום. מן הסתם הוא מתקשה לפרסם בגלל שהוא מתעקש לנסות בבכירי הזורנלים של הנוירוסאיינס והעוצמה של העיתונים הללו (לכל אחד מהם אימפקט פקטור מטורף), נובעת בעיקר מעבודות שמשתמשות בטכניקה הזו.
    בשבילי כנוירוסאיינטיסט שבין היתר חוקר גם באמצעות אףאמאראיי (כי אין לו ברירה אם הוא רוצה לקבל קביעות) הממצא הזה הוא חגיגה גדולה. אני מתעב את השיטה הזו שחיסלה כמעט לגמרי את שיטות המדידה הכרונומטריות ואת הקפדנות המתודולוגית שאפיינו את הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מנוחתה עדן. לטעמי הרבולוציה שעשה האפאמאראיי בתחום חקר המוח זרקה את התחום שנים אחורה.

  • חן  On ספטמבר 30, 2009 at 4:27 pm

    גיל "זה נשמע לך"?…

    אבל אתה לא יודע בוודאות, נכון?

    אתה מדען, לא?

    או שאתה משתמש בשיטות מדעיות – במקרה זה לא מסיק מסקנות אלא בודק- רק כשנוח לך?…

  • ליאור  On ספטמבר 30, 2009 at 5:19 pm

    אני מסכים איתך. כפי שאתה מציין, המחקר הזה לא הגיע משום מקום. הכתובת היתה על הקיר. בהרבה כנסים אני נתקל בתמונות האלה של המוח עם הפיקסלים האדומים, ומיד אחר כך בסוללה של אנשים שמטיחים ביקורת בשיטת המחקר. כשהביקורת כל כך אינטנסיבית, לא מפתיע אם יש בה משהו אמיתי.

    מצד שני, אני לא בטוח שאני מסכים איתך בקשר לקונספירציה של כתבי העת נגד המאמר הזה. גם עורך כתב עת הוא קודם כל מדען, והאימפקט פקטור הוא לא הדבר הכי חשוב (לפחות לא אמור להיות). כתבי עת מפרסמים גם מאמרים שמגחיכים מחקרים קודמים. מאוד ייתכן שהמאמר הזה פשוט לא מוכן לפרסום.

  • ליאור  On ספטמבר 30, 2009 at 5:23 pm

    במיקרה הזה לא כל הנתונים גלויים, ובגלל זה קשה לבדוק את העבודה הזאת. המאמר עדיין לא התפרסם, ומין הסתם הם לא רוצים לפרסם את כל הנתונים שלהם לפני הפרסום הרשמי. העובדה שהמאמר נידחה מכמה כתבי עת היא לא אינדיקציה חיובית לגביו, ויכול להיות שהיא מרמזת על בעיות מהותיות במחקר הזה. בכל מיקרה, בשלב זה קשה לשפוט כי הנתונים עדיין לא גלויים.

  • עידן  On ספטמבר 30, 2009 at 7:08 pm

    תקציבי ענק, אינסוף מחקרים – ותרומה מדעית שעדיין לא ברורה (קצת כמו פרוייקט הגנום).

    יש קולות ספקניים, בקהילת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שתוהים על כל העניין. הנה מאמר מעולה, של ג'רי פודור המבריק ומצחיק, על הנושא. נכתב לפני 10 שנים, אבל תמיד רלבנטי, כי הבעיות הן מושגיות, לא אמפיריות:

    http://www.lrb.co.uk/v21/n19/fodo01_.html

  • שאול  On ספטמבר 30, 2009 at 7:48 pm

    מי שגר בבית מקרטון שלא יזרוק נעלי התעמלות.

  • גיל  On ספטמבר 30, 2009 at 8:00 pm

    הגנום. פרוייקט הגנום אמנם עדיין לא מעשי אבל מדובר במדע מוצק. פה באמת לא ברור מה קורה.

    לא מזמן התפרסם גם מאמר ביקורת על התחום שגרר הרבה תשומת לב:

    http://www.pashler.com/Articles/Vul_etal_2008inpress.pdf

  • עידן  On ספטמבר 30, 2009 at 8:47 pm

    בשני התחומים התפתחה אובססיה לאיסוף מידע, בלי שיש כלים מושגיים לנתח אותו. נתונים במקום ידע. וככל שמבינים פחות, כך מתאמצים לאסוף עוד נתונים. במקרה של הגנום, המסתורין הוא לא ברצף הגנטי, שידוע כולו, אלא במנגנוני המיפוי החלבוניים. במקרה המוח המסתורין עצום עוד יותר. יש אינסוף נתונים על לוקליזציה של גירויים, ואין הבנה איך מכל זה נוצרת קוגניציה.

    זאת הבעיה העיקרית, מעבר לבעיות מתודולוגיות שליאור דיבר עליהן.

  • אסף  On ספטמבר 30, 2009 at 9:20 pm

    עידן תודה על הקישור למאמר של פודור, אבל למען האמת אני לא ממש מבין מה הוא רוצה.

    מה שהוא אומר זה בערך כמו להגיד, אנחנו יודעים שהריאות קשורות לנשימה. מה איכפת לנו איך הן עושות את זה? בשביל מה לנסות ולהבין את החלקים השונים ואת התיפקוד שלהם? הרי המדע אומר לנו את מה שאנחנו יודעים ממילא – ריאות זה נשימה וכל השאר זה בזבוז כסף.

    אם נתעלם רגע מהבעיות המתודיות של הדמיות מוח ונניח שיש הדמיות טובות ואמינות, הרי שברור שזה מאוד מענין וחשוב לדעת עם תפקודים ספציפיים קשורים למקום מסוים או לא, ואם כן, מה המקום הזה. המפות האלה קריטיות לטיפול שיקום וריפוי של פגיעות מוח. ויש גם השלכות אינטלקואליות רחבות יותר.

    הוא מסביר למה לוקליזציה לא מעניינת אותו *מראש*, ו*באופן עקרוני* כי היא לא קשורה לשאלות הפילוסופיות העקרוניות שהוא מציג. אבל השאלות "הפילוסופיות" יתבטלו מאיליהן כשיהיה מספיק ידע על הדרך בה המוח עובד. הבעיה בשביל פודור היא שאם באמת יתברר שתפקודים מנטליים קשורים למבנים פיסיים ספציפיים אי אפשר יהיה יותר להחזיק בדעה אותה קידם כל חיו שקוגניציה אינה תלויית מוח.

    בינתיים המעט שאני יודע מצביע על כך שפודור טועה: בשביל לחשוב כמו בן אדם, צריך מוח של בן אדם, וכניראה גוף של בן אדם. אנחנו כמובן יודעים מעט מאוד על חשיבה, אבל די הרבה על ראיה. די ברור שבשביל לראות כמו בן אדם צריך גוף ואזורי מוח מאוד מסויימים ומאוד מתפקדים (וכניראה לא צריך שוב דבר מעבר לזה). המחקר הנוירולוגי על ראיה שינה לגמרי את כל מה שכולם "ממילא ידעו".

    ———
    עידן ראיתי עכשיו את התגובה שלך לגיל אז בקיצור: זה לא שיש משהו מוטעה במחקר לוקליזציה אלא שעדיין אין תיאוריה שמסבירה את כל הממצאים. הפיתרון אינו לבטל אל המחקר (כמו שפודור ואחרים מציעים), אלא לחפש משמעות בנתונים.

  • עידן  On ספטמבר 30, 2009 at 10:00 pm

    טוב, אני לא פרשן של פודור. אני גם לא בטוח שהוא פונקציונליסט טהור (שמאמין בחישוביות קוגניטיבית נטולת נוירונים). אם כן, אז הוא טועה לדעתי.

    בכל מקרה, הוא לא טוען שאין הצדקה למחקר לוקליזציה. הוא כותב מפורשות שיש הצדקה קלינית מובהקת. הוא טוען שעוד לא הוכח הערך המדעי של הממצאים האלה, ובכך הוא מתכוון, אני מניח, שלא למדנו שום דבר מהותי על מנגנוני הקוגניציה – איך בדיוק מותמרים נתוני החושים למושגים, מה טיבו של התחביר הלשוני, וכיוב' – מתוך ממצאי לוקליזציה. כל מה שאנחנו יודעים על הנושאים האלה, וידוע המון כבר, זה מתוך גישות קלאסיות של פסיכולוגיה קוגניטיבית (שבהן המוח הוא קופסה שחורה); ניסויי מעבדה בתפיסה ועיבוד, טכניקות בלשניות לאיסוף נתונים לשוניים ועוד.

    זאת אולי אמירה קיצונית אבל יש בה הרבה אמת, לדעתי. יש פער עצום בין הזמן וההון שמושקע בחקר המוח לבין התובנה המדעית המוגבלת שהם מייצרים. אני יכול לומר את זה באחריות לגבי התחום שלי, בלשנות, ובאחריות מופחתת לגבי תחומים שכנים. בכל מקרה, בלשנות היא ענף של פסיכולוגיה קוגניטיבית, כך שהדברים קשורים.

  • גלי  On אוקטובר 1, 2009 at 6:56 am

    הרבה יותר מועילים מאשר כל הקשקושים האחרים שחוקרים באוניברסיטה במדעי הרוח ותורמים משלמים עליהם כסף רב.
    יש מטרה סופית ויש הרבה מאוד הישגי ביניים בדרך.
    בפרויקט הגנום חשפו הרבה מאוד גנים, מוטציות והרבה מאוד ידע נצבר עוד בטרם נחשף הפאזל כולו. יש מחלות שגורמים להן כמה גנים וכל פעם חושפים עוד ועוד גורמים, ואז מוסיפים לבדיקות בזמן ההריון עוד בדיקות לעובר…
    מפעלים יצרו תרופות חדשות על בסיס הידע הזה וכך ניצלו חייהם של אנשים רבים.
    לגבי מדעי המוח – אותו הדבר: יש את הידע הנצבר בדרך למטרה: כמו למשל עם מחלות כדוגמאת סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, אפילפסיה, פרקינסון וכו' שהתקדמויות בתחום מובילות לפיתוח תרופות מדור חדש, פרוצדורות ניתוחיות חדשות וכו' ולשיטות אבחון מעט חדשות, להבנות חדשות. אז אתמול הבינו ככה והיום מבינים ככה. לא צריך להביט על כל דבר בצורה גלובאלית. יש הישגים רבים קטנים בדרך שהם פריצות דרך גדולות והרבה פעמים הן בדיוק השיפור המשמעותי בחיים של אנשים. ומאגרי המידע הרפואיים מלאים מידי יום בפריצות דרך כאלה – אתם פשוט לא מכירים את מאגרי המידע האלה כי אתם לא עוסקים בתחום של המדע.

  • תום בליץ  On מרץ 3, 2010 at 5:40 pm

    אני לא מומחה לביולוגיה,
    אבל יש אפשרות שבגוף של הדג הצטבר מטען
    כפי שקורה בקבלים.
    משהו שקשור בבדיקה או בתנאים שלה
    גרם למתח הזה להתפרק ולזרם חלש לעבור ולהשפיע על הדג, מה שדימה תגובה לניסוי.
    יש אפשרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: