Monthly Archives: יולי 2009

גן ילדים לתמנונים

 

מי שחושב שבני האדם הם אלה שהמציאו את מערכת החינוך הציבורית כנראה שמעולם לא ביקר בקרקעית האוקיינוס השקט, בעומק של בערך 2 קילומטרים מתחת לפני הים. צוללת מחקר בלתי מאויישת שעברה במקום גילתה פעילות אינטנסיבית של תמנונים סביב פיסת שטח מצומצמת. בירור מעמיק יותר העלה שבנקודה זו התמנונים מטילים את ביצהם, ושם מתחיל לו את חייו דור חדש של תמנונים. התמנונים הצעירים גדלים במקום עד הגיעם לגיל שמאפשר להם חיים עצמאיים. בזמן שהזאטוטים מעבירים את זמנם עד לגיל הבגרות משגיחים התמנונים המבוגרים במשותף על הדור הצעיר ושומרים על הסדר והבטחון במקום. ממש כמו בשיר של הביטלס, המקום הזה הוא בעצם גן ילדים לתמנונים. מה שמפתיע בתגלית הזאת הם לאו דווקא חיי הקומונה שאימצו לעצמם התמנונים המבוגרים על מנת לחלוק בעול גידול העוללים, אלא עצם העובדה שהתמנונים דואגים לגורל צאצאיהם. מסירות כזו של הורים לילדיהם היא נדירה למדי במעמקי האוקיינוס.

 

למאמר המלא:

Jeffrey C. Drazen, Shana K. Goffredi, Brian Schlining and Debra S. Stakes; Biological Bulletin, 205, 1-7, 2003

מה מידת האמינות של זיהוי על פי טביעת אצבע?

בפוסט קודם קבל המגיב יונתן על כך שלא סיפקתי נתונים על הסיכוי שטביעת אצבע תזוהה בטעות כשייכת למישהו אחר, וטען ש"כל סטודנט יכול לעשות את זה". להגנתי טענתי שהמשימה היא הרבה פחות פשוטה ממה שאולי נדמה, אבל במקביל גם יצאתי לחפש אם יש מישהו אחר שניסה לעשות דבר דומה. הדבר הקרוב ביותר לכך שהצלחתי למצוא הוא ניסוי שביצעו מדענים מאונ' קליפורניה (אירווין), ושממצאיו פורסמו בשנה שעברה.

במחקר ביצעו החוקרים ניסויים בעזרת מאגר טביעות אצבע קטן באופן יחסי, ותוכנה מסחרית לזיהוי אוטומטי של טביעות אצבע AFIS. כדי לבדוק את הדיוק של התוכנה בזיהוי טביעות אצבע לטנטיות (שאינן טביעות מעבדה) ביקשו עורכי המחקר את עזרתם של סטודנטים לתואר ראשון, ואף הציעו יחידת זכות אקדמית בתור "מענק" עבור ההשתתפות בניסוי. הסטודנטים כמובן לא איכזבו, ונהרו בהמוניהם על מנת להקריב למען המדע את טביעות 10 אצבעותיהם (מי שעוסק במחקר קליני יודע שסטודנטים לתואר ראשון מסוגלים לעשות גם דברים נוראים הרבה יותר בעבור יחידת זכות). בסך הכל השתתפו בניסוי למעלה מ-500 סטודנטים. את טביעות האצבע אספה קבוצת סטודנטים קטנה יותר שהוכשרה במיוחד למשימה, ובנתה בסיס נתונים הכולל טביעות אצבע באיכות מעבדה וכן טביעות אצבע של אותם אנשים באיכות של טביעת אצבע לטנטית. תוצאות הניסוי הראו שבמרבית המקרים (58%) התוכנה לא הצליחה לזהות בצורה מדוייקת את טביעת האצבע הנכונה, אלא בחרה דווקא בטביעת אצבע של סטודנט אחר. ברובם המכריע של המקרים בהם ביצעה התוכנה זיהוי שגוי, האדם שלו היתה שייכת טביעת האצבע לא היה מדורג בין 10 טביעות האצבע הקרובות ביותר.

הביצועים המאכזבים של תוכנת הזיהוי עשויים להיות תוצאה של איכות תהליך האיסוף של טביעות האצבע, שהתבצע על ידי סטודנטים אשר אומנו למשימה בצורה נמהרת. על כן נערך ניסוי נוסף אשר השתמש בטביעות אצבע של 257 אנשים שנאספו על ידי מומחים מטעם מכון התקנים האמריקאי. הפעם הצליחה התוכנה לזהות נכון כ-70% מטביעות האצבע, וב-12% נוספים הזיהוי הנכון היה בין 10 הקרובים ביותר שנמצאו על ידי התוכנה. ב-18% מהמקרים האדם הנכון לא נכלל ברשימת 10 טביעות האצבע הדומות ביותר של התוכנה. אמנם הנתונים טובים יותר מטביעות האצבע שנאספו על ידי סטודנטים, אך יש לציין שגם בסיס הנתונים קטן יותר, מה שמקטין את הסיכוי לשגיאה.

להגנת תוכנת AIFS יש לציין שהיא מיועדת לטביעות אצבע שנאספו בתנאי מעבדה ולא טביעות אצבע לטנטיות, אולם השאלה העיקרית היא עד כמה אחוז הזיהוי של התוכנה רלוונטי לזיהוי של מומחה אנושי. על כך כותבים עורכי המחקר:

"It is commonly asserted that human matchers are ‘more accurate’ than AFISs (Meagher, 2005). This remains an untested assumption. In these experiments, we have demonstrated that non-mate prints can sometimes appear more similar than mate print pairs to an identification system that otherwise achieves a reasonable degree of accuracy. Whether this would hold more or less true for human expert system is a question that cannot be answered without comparable data on human examiners. Such data do not yet exist.
 

     

הקשר בין מידת הדיוק של תוכנת מחשב לבין מידת הדיוק של מומחה הוא קשר די גס (שלא לומר "מקרי"). למרות זאת, ידוע כבר על מקרים בהם מומחים עתירי ניסיון שגו בזיהוי טביעת אצבע, ואנשים חפים מפשע הורשעו ונכלאו על סמך זיהוי שגוי כזה. המספר האמיתי של אנשים שהורשעו לשווא בגלל טעות בזיהוי טביעת האצבע שלהם לא יתגלה לעולם, אבל עצם קיומם של מקרים כאלה מראה שהסבירות הזו קיימת במידת התכנות בלתי זניחה. ברור שככל שגדל מאגר טביעות האצבע, כך גדל הסיכוי שטביעת אצבע של האדם הלא נכון "תעלה בגורל" כזהה לטביעה שנמצאה בזירת פשע כלשהי. למרות שהסבירות הסטטיסטית לא ידועה, הסיכוי לכך הוא בלתי זניח, ולכן אם יעשה שימוש במאגר ביומטרי מקיף כלשהו על מנת לגלות מי נכח בזירת פשע מסויימת, כנראה שמידי פעם יקרא לחקירה אדם תמים אשר אין לו שום קשר למקרה. כמובן שרוב האנשים יוכלו להוכיח את חפותם, אבל לא מין הנמנע שאנשים חלשים יותר יתבלבלו תחת המעמד של חקירה משטרתית, ויודו או יביאו את עצמם לכדי הרשעה בפשע שמעולם לא ביצעו. מנגד, חוקרי משטרה שמצאו ראייה שהם מאמינים בה כי היא הוכחה לאשמה עלולים להפעיל לחצים על החשוד בכדי לגרום לו להודות במה שהם סבורים שזו האמת. בשביל זה אין צורך בדליפת המאגר או שימוש זדוני ובלתי מורשה בו, אלא עצם הקיום שלו יעמיד את האזרחים החלשים יותר בסכנה של האשמה בפשע שלא ביצעו.

למאמר המלא:
SA Cole, M Welling, R Dioso-Villa, 2008, Beyond the individuality of fingerprints: a measure of simulated computer latent print source, Law, Probability and Risk, 7, 185-189

כמה מיתוסים לגבי המאגר הביומטרי

למרות שאני לא עוקב באדיקות אחרי ההתפתחויות בנושא המאגר הביומטרי המתהווה, נראה שמרבית ההסברה בנושא נעשית על ידי אנשי מינהל ופעילי זכויות אדם, בזמן שקולם של אנשים שעוסקים בפועל בביומטריה נבלע בתוך ההמולה הכללית. כך הצליחו להשתרש בשיח הציבורי מספר מיתוסים לגבי ביומטריה שיש לעמוד על קנקנם:

 

באמצעות התמונה הביומטרית ניתן יהיה לזהות אנשים שמשתתפים בהפגנות. למרות הרומנטיקה האורוולית של הטענה הזאת, מידת הנכונות שלה מוטלת בספק רב. לא ידוע לי על אף טכנולוגיה לזיהוי פנים שמסוגלת אפילו להתקרב ליכולת של זיהוי פנים מתוך תמונה של הפגנה, וזאת מתוך מאגר שכולל מיליוני אנשים. למרות כמה עשרות שנים של מחקר בתחום זיהוי פנים אוטומטי, אפילו הטכנולוגיות החדישות ביותר מוגבלות למאגר של כמה מאות אנשים בלבד, ומהתמונות נדרש סף מסויים של איכות שבדרך כלל לא תואם איכות תמונות שלקוחות מתוך הפגנה סוערת. במצב זה האפשרות לזהות פנים שנקלטו במצלמות אבטחה מתוך מאגר של מיליוני אנשים היא רחוקה מאוד, והרמה הכללית הנמוכה של המחקר המדעי בתחום מקשה לזהות אופק כלשהו שבו הדבר יהפוך לאפשרי. נכון להיום, גם מערכות זיהוי פנים שנידרשו לעמוד בפני אתגרים פשוטים בהרבה נחלו כישלון, כמו במקרה של מערכת זיהוי הפנים שניסתה להקים משטרת פלורידה. מיותר לציין שמעולם לא בוצע ניסוי שאפילו התקרב לסדר הגודל עליו מדובר.

 

אמצעי זיהוי חכמים נמצאים בשימוש במדינות אחרות בעולם. פעילי זכויות האזרח משיבים לטענה הזאת בכך שמדינות אחרות בעולם המערבי משתמשות בתעודות זהות חכמות, אך מבלי להקים מאגר מרכזי. הטענה הזאת אמנם נכונה, אך לא מלאה. תעודות זהות חכמות אכן נמצאות בשימוש במדינות מערביות אחרות, אך אין להסיק מכך שאמצעי הזיהוי האלה חפים מתקלות. ההיפך הוא הנכון, והדאגה במדינות שמשתמשות באמצעים מסוג זה הולכת וגוברת. בארצות הברית, למשל, מחוייב כל אזרח שפג תוקף דרכונו להוציא דרכון חדש "חכם". מטרת הפרוייקט המקורית היא להקשות על זיוף דרכונים, אך הפרוייקט כולו הולך ומתגלה ככישלון קולוסאלי שמביא עימו בעיות מבחינה בטחונית מחד, ומבחינת הגנת הפרטיות מאידך. הבעיה הבטחונית התגלתה כאשר האקרים אסרטיביים פיצפצו חיש קל את מערכת האבטחה של הדרכון, והראו איך הם מזייפים בקלות רבה ובאמצעים ביתיים דרכון "חכם" ומדלגים איתו בקלילות מעל עמדת בדיקת הדרכונים בשדה התעופה. בתחום הגנת הפרטיות הראו האקרים אחרים כיצד הם נוסעים במכונית ברחובות סן פרנסיסקו ואוספים להנאתם את הפרטים האישיים (כולל מספר הזהות) של בעלי דרכונים תמימים, וזאת ממרחק של כמה מאות מטרים ומבלי שום צורך בגישה פיסית לדרכון. נכון יהיה לומר שניתן לעשות הרבה יותר בשביל להקשות על זיוף התעודה או לשמור על הנתונים, אך העובדה שמדינות אחרות, מתקדמות ככל שיהיו, עושות דבר מה אינה מעניקה פטור אוטומטי מתקלות בבסיס הטכנולוגיה.

 

דליפת המאגר תאפשר לכל אדם לזייף את זהות רעהו ולעשות בה שימוש. טענה זו לא ממש נכונה. אין שום צורך בדליפת המאגר בכדי לזייף את טביעת האצבע של אדם אחר ולהשאירה בזירת פשע פוטנציאלית כראייה מפלילה, או לעשות בה כל שימוש אחר לצורך התחזות. את טביעת האצבע ניתן לשחזר באמצעים נגישים למדי. מספיק לדעת את כתובת המגורים של אדם, המכונית שבה הוא נוהג לנסוע, או כל חפץ אחר שנמצא בסביבתו בכדי לשחזר ולזייף את טביעת האצבע. קיומו של מאגר ביומטרי יבטיח שהראייה המפלילה אכן תמצא על ידי חוקרי המשטרה.

 

טביעת אצבע היא אמצעי זיהוי אמין. זה לדעתי המיתוס החשוב ביותר בכל הדיון על מאגר טביעות האצבעות. בהקשר הזה יש להכיר במציאות, והיא שטביעת האצבע היא אינה בהכרח אמצעי אמין לזיהוי אנשים. נושא זה עלה לדיונים כבדי ראש בכנס הביומטריה האחרון שנכחתי בו, ובו ציינו חוקרי פשיעה (CSI) ועדים מומחים שטביעת האצבע אינה מאפשרת זיהוי מעל לכל ספק סביר, והסבירו שבעתיד הקרוב לא תוכל לשמש תביעת אצבע כראיה מרשיעה בבית המשפט. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, הבסיס המדעי של הזיהוי באמצעות טביעת אצבע הוא רעוע למדי. באופן מעשי נראה שניתן לזהות אדם באופן סביר לפי טביעת האצבע שלו, אולם כאשר אוספים טביעת אצבע מזירת פשע לא מקבלים תוצאה יפה ונקיה כאילו לקחו את טביעת האצבע במעבדה. התוצאה היא שטעויות בזיהוי טביעת האצבע יכולות להתרחש, והן אכן מתרחשות. לדוגמא, בשנת 1997 הרשיע בית המשפט של מסצ'וסטס את סטפן קוואן בעבירה חמורה של תקיפת שוטרים. למרות שהעדה שראתה אותו בצורה הטובה ביותר לא הצליחה לזהות את הנאשם, טביעת האצבע שהותיר על כוס זכוכית ממנה שתה מים לא השאירה לשופט מקום לספק, והוא דן אותו לשנים ארוכות בכלא. אפילו מומחה שנשכר מטעם ההגנה אישר כי טביעת האצבע על הכוס היא של הנאשם. למרות זאת, קוואן המשיך להתעקש שהוא חף מפשע. בשנת 2003, לאחר שש שנים בכלא, בדיקת ד.נ.א (שהפכה בינתיים לאמצעי קביל בבית המשפט) הוכיחה כי לא הוא האיש שהתעמת עם השוטרים והוא שוחרר וזוכה מאשמה.

זו אמנם רק דוגמא אחת, אבל מקרים של זיהוי שגוי של טביעת אצבע או אי הסכמה בין מומחים הם לא מאוד נדירים. בהקשר של מאגר ביומטרי הכולל מיליוני דגימות, קיימת סבירות סטטיסטית בלתי זניחה שאזרחים ישרי דרך יוזמנו לחקירת משטרה בגלל זיהוי שגוי של טביעת האצבע שלהם. מעבר לאי הנעימות הרבה של המעמד שבו אדם חף מפשע נאלץ להתגונן מפני חוקרי משטרה המאשימים אותו בפשע חמור הגורר עונש מאסר, יש לזכור שלא כולם יוכלו לעמוד בהצלחה מול צוות חוקרים תקיף ומיומן, החמוש בראייה מרשיעה ונחוש לסגור את התיק במהירות האפשרית. בהקשר הזה ניתן לציין את "רוצחי" אולג שוייחט, שהודו ושיחזרו את מעשה הרצח שלא ביצעו, או את האדם שהורשע ברצח חנית קיקוס, למרות שערפל כבד מרחף סביב שיטות החקירה והדרך שבה הושגה ההרשעה. שגיאות בזיהוי טביעת האצבע עלולות להוסיף שמות נוספים לרשימה האומללה הזו.

המכשיר למדידת רמת האלכוהול נבדק – והתברר שהוא שיכור

בתקופה בה הטכנולוגיה הופכת במהירות מכלי עזר למהות בפני עצמה, עימות בין אדם למכונה יסתיים ברוב המקרים בנצחונה המוחץ של האחרונה. כך הגיע המכשיר לבדיקת רמת האלכוהול בגופם של נהגים ("ינשוף") למעמד הרם של חורץ גורלות וגוזר דין, ואין בכוחו של איש לערער את מעמדו הנישא. אולם למרבה המזל יש גם מי שסבר אחרת, והיעז לערער על ההגמוניה המוחלטת של המכונה בבתי הדין לתעבורה.

הסיפור התחיל עוד בשנת 2006, אז נעצרה ג'יין צ'אן והורשעה בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. אולם בניגוד לרבים אחרים, צ'אן לא הסכימה לקבל את רוע הגזירה ועירערה על פסק הדין בטענה שמכשיר הבדיקה שעל סמך "עדותו" הרשיעו אותה אינו אמין. השופטים בבית המשפט העליון של מדינת ניו ג'רזי לא התרשמו מהטיעונים של צ'אן, אך זו התעקשה באמצעות בא כוחה לקבל לידה את כל המפרט הטכני של המכשיר לבדיקת רמת האלכוהול, כולל תוכנת הבקרה שלו. פעולה זו הובילה את מהלך המשפט למבוי סתום, שכן יצרנית מכשיר הבדיקה, חברת Draeger, לא גילתה הבנה לנפשה המיוסרת של צ'אן, וסירבה לחשוף את קוד המקור של תוכנת ההפעלה בטענה שמדובר בסוד מסחרי. אולם לאחר שנתיים של דיונים מתישים, הורה בית המשפט ליצרן להעביר את כל הפרטים הרלוונטיים לידי באי כוחה של הנאשמת לטובת בדיקת רמת המהיימנות של המכשיר.

חשיפת קוד המקור לאור היום פתחה בו ברגע תיבת פנדורה של שגיאות תוכנה וסטנדרטים נמוכים של פיתוח ובדיקת הקוד. שגיאות תוכנה ותכנון לקוי של המערכת החלו לצוף מעלה, וגם מידת ההקפדה על יישום תהליך אפקטיבי של בדיקת המערכת ספגה ביקורת נוקבת. אולם הממצא העיקרי והחשוב ביותר הוא טעות בחישוב של הממוצע של הנשיפות, אשר אמור לספק את התוצאה הסופית שמגיעה בסופו של דבר לבית המשפט. משמעות השגיאה היא שאנשים שרמת האלכוהול בגופם היא במסגרת המותר יכולים להיחשב על ידי מכשיר הבדיקה כשיכורים על פי החוק, ולעומת זאת נהגים שעברו את הסף יכולים להמשיך בדרכם ללא עיכובים מיותרים. בעיקבות המידע החדש שוקלות מספר מדינות בארצות הברית מחדש את דרך השימוש במכשיר מדידת האלכוהול, וכפי הניראה בקרוב צפויים שינויים משמעותיים בכל הקשור לשימוש בו.

שמו המקורי של המכשיר האמור הוא AlcoTest 7110, אשר למיטב ידיעתי משמש את משטרת ישראל תחת השם "ינשוף". גם בישראל היה מי שהתלונן על מידת המהיימנות של המכשיר, אך נבעט מכל המדרגות של בית המשפט העליון בטענה האקסיומטית שהמכשיר אמין לחלוטין.

דרכון חכם, אבל תמים

בזמן שבישראל הולכות ונשלמות ההכנות לקראת תחילתו של תור הזהב של הביומטריה, בארצות הברית נאלצים אמצעי הזיהוי האקזוטיים למינהם לעמוד בתקופת מבחן לא פשוטה. אפילו טביעת האצבע, לחם חוקה של הביומטריה, הולכת ומאבדת ממעמדה, וכרגע נראה כי קיים סיכוי סביר שבעתיד הקרוב לא ניתן יהיה להרשיע על סמך טביעת אצבע.

 

אבל מי שנמצא במרכז הקלחת הוא הדרכון החכם, אותו חייב לשאת כל אזרח אמריקאי אשר פג תוקף דרכונו הישן. גולת הכותרת של הדרכון החדש הוא התקן RFID, הנושא את פרטיו האישיים של בעל הדרכון ומעביר אותם בשעת הצורך למכשיר הקריאה. כך, לפחות על פי התוכנית, לא יוכל פלוני לזייף את דרכונו של אלמוני ולשאול את זהותו לטובת ביצוע מעשי בלע. אולם מי שנהנים מחופן הכוונות הטובות הללו הם כצפוי ההאקרים ומפצחי הצפנים למינהם. הללו הצליחו לפצח בקלות יחסית את הדרכון החדש, ואף הביעו את אכזבתם מרמתה הירודה של מערכת האבטחה שלו. תוכנה ל"גיבוי" תוכנו של הדרכון כבר עלתה לרשת, והאקרים אף שיחררו סירטון וידיאו שבו הם מראים כיצד הם מצליחים לזייף בהצלחה את דרכונו של אלביס פרסלי ולעבור את המכשיר לקריאת הדרכונים בשדה תעופה בהולנד. מהסירטון ניתן ללמוד שני דברים חשובים: האחד הוא ש"השתלת" פרטים אישיים וזיוף דרכון חכם היא פעולה שניתנת לביצוע גם באמצעים ביתיים, והדבר החשוב השני שניתן ללמוד מהסרטון הוא ששמו האמצעי של אלביס פרסלי הוא "ארון".

 

אבל למרות ההצלחה המסויימת של השיטה, עדיין יש לה חיסרון אחד בולט. בשביל לזייף דרכון חכם צריך קודם כל להשיג את פרטיו המזהים של האדם שאליו רוצים להתחזות, ורק אחר כך ניתן להזין אותם לתוך הדרכון. בישראל זו כמובן בעיה שולית, שכן פרטיהם האישיים של כל אזרחי המדינה נגישים עבור כל דיכפין דרך תוכנות לשיתוף קבצים. בארצות הברית, לעומת זאת, צריך עדיין להתאמץ קצת יותר על מנת להשיג מאגר נתונים מסוג זה. באופן אירוני, מסתבר שהדרכון החכם פותר בעצמו גם את הבעיה הזאת.

 

התקן ה-RFID הוא בעצם משדר קטן המעביר את הנתונים באמצעות גלי רדיו. הדבר כמובן מעלה את האפשרות שגורמים בלתי מוסמכים יוכלו לצותת לדרכונים החכמים ולחטוף את פרטיהם מבלי שבעלי הדרכון יוכל למנוע זאת או אפילו לדעת על כך. כדי למנוע את האפשרות הזאת, משווק הדרכון לציבור כשהוא בתוך מעטפת אלומניום קטנה האמורה להגן עליו מפני שידור הנתונים האישיים בזמן שהדרכון אינו נמצא בשימוש. אולם למרות ההנחיות המבקשות לשמור את הדרכון בתוך המעטפה המיוחדת, תמיד יהיה מי שיעדיף להשליך את המעטפה המיותרת לפח האשפה, ולמקם את הדרכון החכם כלאחר כבוד בארנק, בין רישיון הנהיגה לבין אוסף כרטיסי האשראי.

 

על סמך הנחה זו יצא ההאקר כריס פאגט ל"מסע ציד", מצוייד באנטנה מתוצרת מוטורולה בעלות של כ-250 דולר. למרות שהדרכון החדש עדיין לא נפוץ במיוחד, בנסיעה קצרה ברחובות סן פרנסיסקו הצליח ההאקר האסרטיבי לקרוא את הפרטים האישיים של דרכונים מזדמנים. יש לציין שבאמצעות פרטים אלה, הכוללים את מספר הזהות, יכול ההאקר לא רק לזייף את הדרכון של הקורבנות המזדמנים, אלא אף לשאול את הזהות שלהם מבלי שהם כלל יוכלו לדעת מכך.

פרוייקט קארנגי מאלון להשמדת החברה האנושית

אנשים העוסקים באתיקה של המדע והטכנולוגיה מגלים לעיתים נטיה להקדים את הטכנולוגיה עצמה באופן בלתי רלוונטי. כך למשל היו כבר מי שדנו באופן מעמיק בכללי אתיקה לרובוטים, בין השאר במטרה למנוע פגיעה של רובוט באדם ואף להגן על האנושות מפני השתלטות אפשרית של יצירי כפיה. כללים מסוג זה עדיין מעלים אבק בהמתנתם רבת השנים לרובוטים בעלי אינטליגנציה רלוונטית, אשר גם לאחר עשרות שנים עדיין מבוששים להגיע. דוגמא נוספת היא תחום הגנטיקה האנושית, שגם בה יש הממהרים לדרוש מערכת כללים אתיים אשר תגן על האנושות מפני "בייבי-בום" של תנוקות בלונדיניים עם עיניים כחולות שיגדלו לגובה של ארבעה מטרים. העוסקים בתחום יודעים שהדחיפות הפונקציונלית של כללי אתיקה מסוג זה שווה בערך לדחיפות של ניסוח חוקי תעבורה למסעות חלל בין-פלנטריים. לאחרונה היו גם שהרהרו בקול רם על כובד האחריות הנמצאת בידיהם של המדענים העוסקים בניסויים במאיץ החלקיקים CERN, אשר לדעתם היה עשוי ליצור חור שחור אשר ביכולתו להשמיד את כדור הארץ.

 

אבל בין כל הסכנות שמרחפות על עתיד האנושות בעיקר בספרי מדע בדיוני, הולכת ונבנית לה מכונת יום דין אמיתית אשר מאיימת על עתיד האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. כמו בזמן פיתוח פצצת הגרעין, נראה שגם עכשיו נרדמו אנשי האתיקה בשמירה והם מתירים לזוועה הטכנולוגית הזו לקרום עור וגידים, ואין איש פוצה פה ומצפצף.

 

המכונה נבנית לה בימים אלה באונ' קארנגי מאלון היוקרתית, ותפקידה הוא, לא פחות ולא יותר, לקרוא מחשבות. בניגוד לרובוטים בעלי תודעה עצמית, מכונת קריאת המחשבות היא דווקא פשוטה באופן יחסי, וזה אולי מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. המכונה מבוססת על טכנולוגיה של fMRI, המסוגלת למדוד את הפעילות הנוירוינית במוח. הנתונים מנותחים על ידי מחשב, אשר באותות ובמופתים של זיהוי תבניות מסוגל לזהות את המחשבה על פי המתרחש בתוך המוח. אמנם ה-fMRI לא "רואה" הרבה ממה שבאמת קורה במוח, וגם טכנולוגיית זיהוי תבניות בהרבה מקרים עדיין לא הגיע למצב אופטימלי, אבל בפועל נראה שהמכונה כבר מראה תוצאות מבטיחות למדי.

 

כדי לבדוק את יעילות קריאת המחשבות נערך ניסוי שכלל תשעה נבדקים (סטודנטים, כמובן), אשר נחשפו ל-60 מילים (פעלים) ולתמונות שונות בזמן שקורא ה-fMRI עוקב בדריכות אחרי כל תנועה נויירונית ושומר את הנתונים במקום בטוח. לאחר מיכן נחשפו הנבדקים שוב למילים אשר לא נחשפו אליהן קודם, והמכונה נדרשה למיטב המאמצים על מנת לנחש את המילה אליה נחשף הנבדק. כדי לעשות זאת, נובר אלגוריתם לזיהוי תבניות בנתונים שנאספו בזמן שהנבדק נחשף לקבוצות המילים השונות, ומחפש את קבוצת המילים שהיא הקרובה ביותר למילה אליה הוא נחשף בזמן הבדיקה. מתוצאות הניסוי עולה שבכ-77 אחוז מהמיקרים הצליחה מכונת המחשבות לזהות את המילה אליה נחשף הנבדק. כל זאת, כאמור, רק על ידי קריאת נתוני ה-fMRI הישר ממוחו. טבעו הפשוט יחסית של הניסוי משאיר מקום רב לאופטימיות בהקשר של שיפור הדיוק של המערכת, ולא מין הנמנע שקריאת מחשבות ברמה מסויימת תהיה זמינה כבר במהלך העשור הבא.

 

מיותר לציין שיישום של הטכנולוגיה הזאת והפיכתו לזמין למשקי הבית מעמיד את עתיד האנושות בסכנה ממשית, וזאת מישום שספק רב עם האנושות תוכל להתקיים כאשר ידע כל אחד מאיתנו מה באמת חושב עליו זולתו. הרי כיצד יוכלו אנשים לשתף פעולה כאשר כל אחד מהם יודע מה באמת חושב חברו על התספורת החדשה שלו או על מידת ההצלחה של הדייטה בה פצח לאחרונה? כיצד יוכל המנהל לכלכל את העניינים שבתחום אחריותו כאשר הוא יודע מה באמת חושבים העובדים תחתיו על מידת האינטיליגנציה שלו ואיכות קבלת ההחלטות שלו? כיצד יוכלו להתקיים חיי זוגיות כאשר כל אחד מבני הזוג יודעים מה באמת חושב כל אחד מהם כאשר הם מביטים בדמות נאה בטלוויזיה או בכרזת פרסומת מזמינה? הרי כמעט כל מערכות החיים ישתבשו באופן מיידי אילו אנשים באמת היו יכולים לדעת מה חושב איש על רעהו. וזה עוד בלי להזכיר את המלחמות הנוראיות שיפרצו אילו עמי העולם ידעו מה באמת חושבים עליהם העמים השכנים. אם עד היום קשה היה למנות את הישגיהם של העוסקים באתיקה של הטכנולוגיה ותרומתם לחברה האנושית, לדעתי הניסוי של קארנגי מאלון מעניק להם הזדמנות פז להצדיק את קיומם.