Monthly Archives: מרץ 2009

זיהוי אנשים לפי צילומי רנטגן

כבני אדם, אנחנו ניחנים ביכולת מעולה לזהות אנשים על פי הפנים שלהם. אדם ממוצע יכול לזהות פנים של אלפי אנשים במהירות רבה, וטעויות זיהוי הן נדירות מאוד. אבל כפי שכבר למדנו מ"הכבש השישה עשר", עבור מי שמביט בנו מאחור המשימה היא קצת יותר קשה, לא כל שכן עבור מי שמביט באיבר אחר בגוף שלנו כמו הכתף או כף הרגל. אבחנה זו מעלה את השאלה האבולוציונית: האם אנחנו טובים כל כך בזיהוי פנים בגלל שהפנים זה הדבר שמבדיל ביננו בצורה הקלה ביותר לזיהוי, או שאולי ההתבוננות זה בפניו של זה במשך מיליוני שנים גרמה לנו לפתח יכולות שמאפשרות לנו לזהות בקלות איש את רעהו דווקא על פי הפנים?

כבר ידוע שיש אלמנטים נוספים שיכולים להבדיל בין אנשים שונים, כגון טביעת האצבע. אבל ממאמר קצת הזוי שפורסם בכתב העת International Journal of Biometrics משתמע שלא חשוב איזה חלק בגוף נבחר, נוכל להבדיל בעזרתו בין אדם אחד לרעהו באופן וויזואלי. המאמר מראה איך באותות ובמופתים של עיבוד תמונה ניתן לקשר בין שני צילומי רנטגן של הברך של אותו אדם, אפילו בהפרש של כמה שנים בין שני הצילומים. כלומר, בעזרת ניתוח מחשב ניתן לזהות אדם על פי צילום רנטגן של הברך שלו.

אולי התועלת היחידה שניתן להפיק מהמאמר המוזר הזה היא שהוא מראה שאין שום דבר מיוחד בפנים שלנו מבחינת יכולת הזיהוי, ובאותה מידה כל איבר אחר בגוף יכול לשמש לזיהוי ויזואלי. כלומר, אם במקום הראייה הרגילה שלנו היינו מצויידים בראיית רנטגן, סביר להניח שהאבולוציה היתה מנחה אותנו לפתח יכולת שהיתה מאפשרת לנו לזהות אנשים בצורה יעילה לא פחות דרך המרקם של העצם או המרווח בין העצמות במפרק.

ההזדקנות של שוק העבודה

מישום מה, התפיסה לפיה אנשים מבוגרים הם עובדים פחות אטרקטיביים עבור מעסיקים הצליחה להתמקם לה במרכזו של איזה קונצנזוס לא ברור, וסוחפת איתה לא רק מעסיקים מהשוק הפרטי אלא גם את מדיניות ההעסקה של הממשלה. למשל, עובדי מדינה מבוגרים יותר מעודדים (לעיתים קרובות תוך שימוש בלחץ פיזי מתון) במסגרת מדיניות ממשלתית לצאת ל"פנסיה מוקדמת". כלומר, המדינה מוכנה להמשיך לשלם להם את מרבית שכרם מבלי שיעבדו כלל, וכל זאת בתמורה לכך שיואילו שלא להראות את פרצופם המבוגר במקום העבודה. במקרים קיצוניים יותר זה נעשה במסגרת תוכנית לטיהור גרונטולוגי של משרדי ממשלה, כמו שהכריזה בגאווה שרת החינוך לשעבר (באופן מכוער בצורה מעוררת תהייה) על תוכניתה לנקות את מערכת החינוך ממורות אשר גילן עבר סף מסויים שאינו לרוחה.

בזמנים הציניים בהם אנחנו חיים נראה שהמתקפה על בני הדורות המוקדמים יותר היא דבר צפוי ומתבקש, שהרי העקרונות המנחים את רוח התקופה הם מונחים כמו "יעילות", "כלכליות" ו"מצליחנות", שהם מונחים שלא תמיד מתקשרים לעובד "פשוט" בסביבות גיל המעבר, ואפילו נותנים לגיטימציה לדריסת מי שנתפס שאינו מסוגל לעמוד בתנאי התחרות. אבל מה שמעניין במיוחד במקרה הזה הוא שנראה שאין כל קשר בין אותה סטיגמה שנוצרה לבין המציאות, ודווקא מקבלי ההחלטות, שמחשיבים את עצמם ליעילים וראציונליים, הם אלה החיים בעבר ואינם בקיאים בתמורות שחלו בשנים האחרונות בכל הקשור להזדקנות. מעבר לכך, אף נדמה שמעסיקים מסויימים בוחרים באופן שנראה בלתי ראציונלי להעסיק עובד צעיר, למרות שיכלו באותה עלות העסקה לשכור את שירותיו של עובד מבוגר ומנוסה יותר. אם עד היום קבוצות האוכלוסיה המופלות ללא כל סיבה אובייקטיבית כללה נשים, מיעוטים ועולים חדשים, לאחרונה התווספה למועדון הזה קבוצה חדשה, והיא העובדים הוותיקים.

את התופעה של עליית תוחלת החיים בעולם המתועש כבר אין צורך להציג. תוחלת החיים בארה"ב עלתה במאה השנים האחרונות בצורה דרסטית של בערך 75 אחוז: מ-45 שנה בקירוב בתחילת המאה ה-20 לכמעט 80 שנה כיום. אבל העניין החשוב בכך הוא שלא מדובר "רק" בהארכת משך החיים, אלא למעשה בהאטת קצב ההזדקנות. ההסברים המשוערים לתופעה הם רבים ומגוונים, אבל המסקנה הכללית היא שהאדם בן ה-60 של ימינו אינו שקול מבחינת גילו הביולוגי לאדם בן ה-60 של אמצע המאה ה-20. או כפי שהטיבה לנסח זאת המנחה אופרה ווינפרי: "גיל 50 זה גיל 25 החדש". הדבר בה לידי ביטוי, למשל, אצל אנשים רבים אשר מגיעים לגיל שנהוג לחשוב עליו כעל גיל פרישה, אבל מרגישים שהם עדיין בשיא כוחם ויש ביכולתם וברצונם להמשיך לעבוד ולתרום מהידע והניסיון שצברו.

אין ספק שבגיל מבוגר חלה ירידה ביכולות הקוגניטיביות, אבל ירידה זו היא כמעט בלתי משמעותית לאדם שמקפיד להשאר פעיל מבחינה מנטלית. ירידה כזו תהיה מורגשת יותר עבור מקצועות שדורשים מחשבה מהירה מאוד כגון ספורטאים או נהגי מירוצים, אבל כמעט לכל המקצועות ה"קונבנציונאליים" לא יהיה הבדל ממשי בין העובד בן ה-60 לבין העובד בין ה-30 מבחינה זו. כלומר, המחסנאי בן ה-60 יפגין במהלך העבודה כמעט את אותה יכולת קוגניטיבית שיפגין המחסנאי הצעיר בן ה-30, וההבדל בינהם יהיה בדרך כלל בלתי מורגש. בנוסף לכך, ניתן להניח שהניסיון, האחריות ושיקול הדעת של העובד המבוגר יכולים להעניק לו יכולות אשר יפצו על הנחיתות הקוגניטיבית המסויימת ואף יעניקו לו יתרון על פני חברו הצעיר יותר. יש לציין שהירידה בתפקוד הקוגנטיבי אצל נשים היא איטית יותר ביחס לגברים.

אחת הטעויות הנפוצות היא שעובדים מבוגרים ייתקשו להסתגל לסביבה חדשה. למשל, אם במפעל מסויים קיימת מערכת מיחשוב חדשה נהוג להניח שהעובד הצעיר יסתגל מהר יותר לעבודה בסביבה הבלתי מוכרת מאשר העובד המבוגר. לנכונות של ההנחה הזו יש ראיות סותרות, אך בכל מקרה היא תלויה באופי וביכולות של האדם הספציפי הרבה יותר מאשר בגיל. למשל, ניסוי בהשפעה של משחקי מחשב על היכולות הקוגניטיביות הראה שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הגילאים מבחינת היכולת שלהן להתמקצע במשחק מחשב אסטרטגי שאותו לא הכירו קודם לכן. הדבר אמור להיות נכון גם לחברות שעובדות בסביבה טכנולוגית מתקדמת, שאופי העבודה האמיתי של מרבית העובדים בה אינו מקנה ייתרון לעובדים צעירים.

טעות נוספת היא שעובדים מבוגרים יותר צפויים להחסיר יותר ימי עבודה עקב סיבות רפואיות. אמנם יש אמת בטענה שעובדים מבוגרים חשופים יותר לאובדן ימי עבודה מסיבות בריאותיות, אך אם בוחנים את סך ימי ההיעדרות השנתיים מגלים שלמרבה ההפתעה דווקא עובדים בגיל 45 עד 60 מפסידים פחות ימי עבודה מאשר עובדים בגיל 30 עד 45. ההסבר לכך הוא שעובדים מבוגרים יותר פטורים מהעול הכרוך בטיפול בילדים קטנים, שהיא הסיבה העיקרית לאובדן ימי עבודה בגילאים 30-45. חשוב לציין שלמרות שאורך החיים עולה, התקופה ה"גריאטרית" דווקא מתקצרת, כך שמשך הזמן שבו אדם מבוגר תלוי בסעד הופך להיות דווקא קצר יותר ככל שתוחלת החיים עולה.

לפעמים גם גיל הפרישה מהווה חסם מסויים עבור קליטת עובד מבוגר, במקרה בו המעסיק לא מעוניין להשקיע בהכשרת עובד אשר יפרוש לגמלאות כעבור מספר שנים. סיבה זו היתה אולי חשובה יותר בעבר, בתקופה בה היה קיים קשר חזק יותר בין העובד לבין מקום העבודה שלו, אבל נראה שהיא הופכת עם הזמן לפחות רלוונטית. למרות שאני לא מכיר מחקרים שעוסקים בכך, נראה הגיוני שעובדים צעירים נוטים להחליף את מקום העבודה שלהם בקצב תזזיתי יותר מאשר עובדים מבוגרים. כאשר לעובד בן 55 נשארו לפחות 12 שנות עבודה ולעובד בן ה-60 עוד לפחות 7, סביר להניח שבהרבה מקרים משך הזמן הזה הוא רב יותר מאשר הזמן שבו עובד צעיר יוכל לקפוא על שמריו באותו מקום עבודה ומבלי להחליף מעסיק או מקום מגורים.

מבחינת הנתונים היבשים, ועל רקע התמורות הדרמטיות שחלו בשנים האחרונות בקצב ההזדקנות בחברה המערבית, לא נראה שיש סיבה ראציונלית להעדיף עובד צעיר על פני עובד מבוגר יותר. בכל מקרה, על פי התמורות שחלות בקצב ההזדקנות נראה כי מערכות כלכליות שלא ישכילו להפנים את השינוי הזה יתקשו לנצל בצורה יעילה את משאבי המשק, ולכן עשויות למצוא את עצמן בעתיד הלא רחוק בעמדת נחיתות ביחס למערכות חברתיות אשר ידעו להפוך את העובדים המבוגרים מנטל לנכס כלכלי.

רק רצו להתקין מזגן (והחריבו את כל העיירה)

 

אנקדוטה משעשעת מסבירה שההבדל בין מדען למהנדס הוא בכך שתפקידו של המדען הוא לחשוב על כמה שיותר רעיונות מקוריים, ואילו תפקידו של המהנדס הוא לחשוב על כמה שפחות כאלה. מי שלקחו את התובנה הזו קצת רחוק מדי הם חבורת מהנדסים מגרמניה שהתבקשה לקדוח חור בשביל לבנות מערכת מיזוג אוויר, אבל בפועל החריבה עיר שלמה בתרחיש מוזר מאוד שמזכיר קצת איזו גירסה מודרנית של הסרט "תעלת בלאומילך".

תחילת הסיפור הזה היא תוכנית תמימה של העיירה שטאופן שבגרמניה להתקין מערכת חימום גיאותרמית שתשרת את בית המועצה המקומית. העיקרון עליו מבוססת מערכת חימום (שהיא גם מערכת קירור) גיאותרמית הוא שהטמפרוטורה השוררת מתחת לפני הקרקע היא יציבה מאוד יחסית לטמפרטורה מעל הקרקע. כך ניתן לקדוח חור באדמה שמתחת לבית ולהתקין בו משאבות אשר יחממו אותו בחורף ויקררו אותו בקיץ. אמנם מערכת כזאת דורשת השקעה ראשונית גבוהה, אבל היא חסכונית הרבה יותר ממערכת חימום או מיזוג אוויר סטנדרטית, והיא דורשת מעט מאוד תחזוקה. בנוסף לכך, מערכת כזאת היא ידידותית יותר לסביבה בכך שהיא משתמשת במקור אנרגיה מתחדש.

מה שאותה קבוצת מהנדסים לא לקחה בחשבון הוא שמערכת גיאותרמית תלויה במה שנעשה מתחת לפני הקרקע. למרות שבדרך כלל לא צפויות להתעורר בעיות מיוחדות, נדרשת לעיתים מחשבה נוספת על מה שמתחולל מתחת לאדמה בטרם החלו עבודות הקידוח. במקרה של שטאופן ששו המבצעים לנקב את קרום כדור הארץ עוד לפניי שבדקו את הנושא לעומקו, תרתי משמע.

פעולת הקידוח הגיעה לעומק של כ-150 מטרים ונתקלה במאגר בלתי צפוי של מי תהום, אשר השתחררו מרבצם והחלו למסמס את שכבות הקרקע עליהן שוכנת העיירה. כך נקלע מרכז העיירה לתהליך של שקיעה אינטנסיבית. אמנם העיירה לא שקעה ביותר מסנטימטר אחד בסך הכל, אבל זה הספיק בשביל לגרום לנזקים כבדים לבניין העירייה, שני בתי הספר, הכנסיה המקומית ועוד כמה עשרות מבנים קטנים יותר במרכז ההיסטורי של העיירה.

בסופו של דבר החלה השקיעה להיעצר, מה שהביא לאנחת רווחה של כ-8000 תושבי העיירה, אשר החלו בהכנות לשיקום העיר אותן לא יכלו לבצע כאשר העיר עדיין נמצאת בתהליך של שקיעה. מה שתושבי העיר לא ידעו באותו זמן זה שלא רק שהסכנה עוד לא חלפה, אלא שהגרוע מכל עדיין לפניהם.

 

קיר טיפוסי בשטאופן, גרמניה

מתחת לאותה עיירה, כך מסתבר, לא היה רק מאגר מים אלא גם מצבור גדול של גבס. אותו גבס בא במגע עם המים, מה שהביא לבסוף לתגובה כימית חריפה אשר החלה להעלות את מרכז העיר בקצב מהיר מאוד כלפי מעלה. עד היום עלה מרכז העיירה בכ-12 סנטימטרים (קצב ממוצע של יותר מסנטימטר לחודש), וסיום המגמה עדיין לא נראה באופק. מיותר לציין שהנזקים בעיירה הולכים ומתקרבים לדרגה של קטסטרופה, כשהתגובות הכימיות מתחת לפני הקרקע עדיין רוחשות במלוא עוזן.

יש לציין שהסיבה לתופעה עדיין לא ברורה לחלוטין, ויש המתעקשים על כך שאין בהכרח קשר בין עבודות הקידוח לבין ההתרחשויות הגיאופיסיות החריגות במרכז העיר. מצד שני, התזמון של תחילת האירועים והעובדה שמרכזם נמצא בדיוק בנקודת הקידוח מקטינים את מידת הספק הזה.