העתיד הלא ברור של קביעת המוות

לשאלה איך נקבע מוות יש בישראל משמעות נוספת, והיא בהקשר של תרומת איברים. בעוד השיטה ההלכתית (בצורה השטחית מאוד שבה אני מבין אותה) גורסת שהמוות נקבע על פי הפסקת פעולת הלב והריאות, תרומת איברים מתאפשרת מבחינה רפואית במצב של מוות מוחי, כאשר הלב והריאות עדיין יכולים לפעול. למיטב ידיעתי, עדיין לא נרשם מקרה מתועד של אדם שהוגדר כמקרה של מוות מוחי וחזר לאחר מיכן לחיים. מנגד, גם לא מוכר לי מקרה של אדם שחזר לחיים אחרי שהוגדר (על ידי צוות רפואי מוסמך) כמת מוות לבבי. אבל בתחום המוות הלבבי נראה שההתקדמות בתחום הרפואה מתחילה לסבך קצת את העניינים, ונראה שקביעת מוות כזה הופכת להיות משימה יותר מורכבת משהייתה בעבר.

בניגוד מוחלט למוח, הלב הוא בסופו של דבר מערכת די פשוטה. היא עד כדי כך פשוטה עד שאדם יכול לחיות (באופן מוגבל, אמנם) גם בלי לב בכלל, אלא להיעזר במכונה שתבצע את הפעולה שאותה אמור לבצע הלב (מה שנקרא "לב מלאכותי"). רמזים לאפשרות שאדם יכול "לחזור לחיים" גם כשהלב שלו לא פועם אפשר למצוא בסדרות בתי החולים למינהן, שאחד הריטואלים הקבועים בהן זה מצב שבו הלב של החולה מפסיק לפעום, אבל כמה מכות חשמל מכיוון צוות הרופאים האסרטיבי מיישרים את ראשו של הלב הסורר ומחזירים אותו לחיים לרווחתם של הצופים. למרות שאין הרבה קשר בין התרגולת הטלוויזיונית המוכרת לבין המציאות, ולמרות שמדובר בשניות ספורות בלבד, לעיקרון שלב שהפסיק לפעום יכול לחזור לפעולה יש בסיס במציאות גם מעבר לפעולת החייאה סטנדרטית.

למשל, מדענים מאוניברסיטת מינסוטה הצליחו לאחרונה להחזיר לחיים לב של עכבר מספר ימים אחרי שמת. מעבר להצלחה המדעית המרשימה, ייתרונה של השיטה הזאת הוא שיישום שלה בבני אדם יכול לספק מלאי רב של לבבות להשתלה, וזאת מכיוון שהיא מאפשרת לקחת לב (ראוי להשתלה) כמעט מכל נפטר וכמעט ללא קשר לסיבת ואופן המוות. אבל יתרון נוסף הוא שבמקרה כזה ניתן להחזיר את החולה לחיים גם במקרים שבהם הלב שלו הפסיק לפעום, וזה בתנאי שהצוות הרפואי הספיק לחבר אותו בזריזות למכונה כלשהי שמבטיחה את פעולת מחזור הדם או מאיטה את התהליכים בגוף, עד שהלב יתייצב ויוחזר למקומו הטבעי. על פי הטכנולוגיה הזאת אדם עדיין יכול להיחשב לחי, גם אם הלב שלו לקח הפסקה של כמה שעות במקרר של בית החולים.

אחת השיטות הידועות להתמודד עם מצב של דום לב היא הבאת הגוף למצב של היפותרמיה. מצב זה מאיט מאוד את התהליכים בגוף, וכך מאריך את הזמן שבו אדם יכול לשרוד כאשר מערכת הדם שלו אינה באיתנה. למרות שהשיטה מוכרת כבר זמן רב כמשפרת את הסיכוי להחלמה ממצב של דום לב, היא עדיין שנויה במחלוקת מסויימת ולא נפוצה באופן מעשי בבתי החולים. המצדדים בהיפותרמיה מסבירים את היתרון של הטיפול הזה בכך שנזק משמעותי נגרם לא רק מדום הלב, אלא מהחזרה הפתאומית של הפעולה שלו כתוצאה מההחייאה. ניסויים ברמה התאית תומכים בהשערה הזאת. בבית החולים של אונ' פנסילבניה לקחו את הנושא של היפותרמיה לקיצוניות, וכבר היום הם "מקפיאים" חולים במצב של דום לב ומשאירים אותם כך למשך לא פחות מ-24 שעות. לטענתם, שיעור ההצלחה שלהם הוא גבוה באופן משמעותי מהרגיל.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On פברואר 5, 2009 at 8:00 am

    מזכיר לי שפעם התקשרו אלי זוג הורים שבנם נפגע קשה מאד בתאונה, וסיפרו לי שבשלב מסויים הבן הועבר מבית החולים "מאיר" לבילינסון, והם לא יודעים למה – אך הם חושדים שמתכוונים ללכת על השתלות.
    כיוון שההורים היו מאד מבולבלים ובלחץ הם ביקשו ממני לייצג אותם ולברר מול בית החולים במה העניין, למה הועבר וכו' וכו'.
    נסעתי לבילינסון, הגעתי למחלקה שבה היה הילד מאושפז, תפסתי את מנהל המחלקה ואמרתי לו שאני מייצג את הוריו של הילד.
    לפני שאמרתי מילה אחת נוספת התחיל המנהל לצרוח עלי בצעקות על כך שאני מחבל בעבודה שלהם. הוא ביקש שאסתלק מהמחלקה ולא רצה לשוחח איתי. בהמשך הוא נרגע.

    היה ברור לי שעליתי על נקודה רגישה הנוגעת לקביעת המוות של הילד. העצבנות הגדולה של הרופא הבהירה לי שמדובר בעניין שנמצא בתחום האפור, שנתון לא מעט לשיקול דעת הרופא – כאשר הרופאים "הקוצרים" (אלה שלוקחים את האיברים להשתלה), לוחצים לניתוק הצינורות של הפצוע בשלב מוקדם ככל שניתן.
    בסופו של דבר איבריו של הילד נלקחו להשתלה, אבל האופן שבו הילד הועבר ממאיר לבילינסון – ממש בגניבה ומבלי לעדכן את ההורים מבעוד מועד – השאיר אותי בתחושה קשה – למרות שאני בעד השתלות, ואף שכנעתי את ההורים להסכים.
    מקווה שמאז העניינים התמסדו יותר בקטע הזה.

  • יואב  On פברואר 5, 2009 at 11:03 am

    נראה לי שממש לא מזמן נקבע חוק שמגדיר משהו בדיוק מוות מוחי, והוא התקבל בשיתוף הן של רופאים והן של רבנים.
    מצאתי גם מאמר מעניין על ההגדרות ההלכתיות והמשפטיות כאן, אבל זה מאמר שנכתב כנראה לפני החוק הזה: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/79-2.htm

  • ליאור  On פברואר 5, 2009 at 3:27 pm

    יוסי,
    זה אכן מקרה מטריד. זה שהרופאים צריכים לתכנן את ההשתלות בזמן שהחולה עדיין בחיים זו לדעתי בעיה מוסרית (ובשלב מסויים אולי גם משפטית, אני לא יודע).
    טכנולוגיה כמו שפיתחה החבורה ממינסוטה, אם תיושם בבני אדם, יכולה למנוע מצבים כאלה ולהסיר מהרופאים את הדילמה הנוראית הזו בין לנסות ולהציל את החולה עד שהוא כבר מת לחלוטין לבין "לקצור" את האיברים שלו בשביל להציל את חייהם של חולים אחרים.

    יואב, תודה על הלינק. קראתי את זה, למרות שלא הבנתי לעומק את "השורה התחתונה". אני גם יודע שיש כל מיני פוסקים ולא כל מאמין מקבל את פסיקתו של כל רב. אבל שוב, הידע שלי בתחום הוא מועט מאוד כך שכל מה שאומר בעניין ישמע כמו שטות.

  • גיל  On פברואר 6, 2009 at 7:51 am

    כשיש מוות מוחי. בעיניי, ממש לא משנה אם מישהו טכנית חי והלב שלו עדיין פועם ויכול להמשיך לפעום במשך שנים. ברגע שיש מוות מוחי אז גם אם יחזיקו אותו בחיים אין בעיניי שום ערך לחיים כאלו.

  • ליאור  On פברואר 7, 2009 at 2:31 am

    זה לא רק שאין לחיים האלה ערך, זה כבר לא חיים (גם מהבחינה הטכנית) בכלל. הלב במצב כזה פועם על ריק. המוח מת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: