Monthly Archives: דצמבר 2008

המכונית החשמלית: האם ישראל תשאר מאחור?

בכל הקשור למהפיכה הממשמשת ובאה של כלי הרכב החשמליים, בישראל מתמקדים באופן כמעט בלעדי במונופול הטעינה המתהווה אותו מקימים בימים אלה האחים עופר. אולם בעולם כבר ניכרת מגמה ברורה של מעבר לכלי רכב חשמליים, ונראה שהשנתיים הקרובות הן השנים הגורליות אשר בהן תהפוך המכונית החשמלית מקוריוז שולי לפתרון תחבורתי בעל משמעות מעשית וכבדת משקל.

כמעט כל יצרן רכב משמעותי מתכנן בימים אלא דגמים חשמליים מסחריים שיוכלו להוות תחליף למכוניות הבנזין הסטנדרטיות. באופן מפתיע (או שלא, בעצם), דווקא יצרניות הרכב האמריקאיות בעלות התדמית הדינוזאורית נמצאות בנקודת הפתיחה שנראית כרגע המבטיחה ביותר. חברת ג'נרל מוטורס השכילה להבין שהרוכשים הפוטנציאליים של כלי הרכב החשמליים בתצורתם העכשווית הם קהל נישה זניח למדי. בכדי שכלי רכב חשמלי יוכל לדבר אל ליבו של הצרכן הממוצע, הוא חייב קודם כל להבטיח שהרוכש לא ייאלץ לוותר אל אף תכונה אליה הרגילו אותו כלי הרכב הקונבציונאליים. כלומר, גודל הרכב, הנוחות, הביצועים וטווח הנסיעה חייבים להיות לפחות שווים לכלי הרכב המוצעים כיום, והצרכן לא יסכים לוותר על אף אחד מהם בכדי לנסוע במכונית חשמלית. התוצאה היא מכונית ה"וולט" ה"כמעט חשמלית", אשר תשווק תחת המותג העממי "שברולט". הוולט היא למעשה אינה מכונית חשמלית, אלא מוגדרת כמכונית כלאיים (היברידית) טורית.

ההבדל בין מכונית היברידית טורית לבין מכונית היברידית מקבילית (כגון הטויוטה פריוס המוכרת) היא שבמכונית המקבילית גם המנוע החשמלי וגם מנוע הבנזין יכולים להניע, ביחד או כל אחד לחוד, את המכונית. במכונית ההיברידית הטורית, לעומת זאת, רק המנוע החשמלי מניע את הגלגלים, ואילו מנוע הבנזין הוא למעשה גנרטור שטוען את הסוללה. היתרון בכך הוא שהמנוע המכני הוא פשוט מאוד, ונע תמיד במהירות האופטימלית מבחינת צריכת הדלק. כלומר, לחיצה על דוושת הגז לא תשנה את קצב סיבובי המנוע כמו במכונית רגילה, אלא תשפיע רק על המנוע החשמלי. אמנם תהליך טעינת הסוללה אינו פטור מדליפת אנרגיה, אך זו קטנה באופן משמעותי מהבזבוז שנוצר משינוי קצב סיבובי המנוע והתאמתו לתנאי הנהיגה השונים.

לוולט של ג'נרל מוטורס יהיה טווח נסיעה של כ-65 קילומטרים בעזרת הסוללה בלבד, אותה ניתן להטעין בקלות משקע ביתי. לטענת היצרן טווח זה מכסה רובן המוחלט של הנסיעות היומיות בארצות הברית. ברגע שהנהג יחרוג מהטווח, יכנס לפעולה מנוע הבנזין ויטען את הסוללה תוך כדי נסיעה, כך שממכונית חשמלית תהפוך הוולט למכונית בנזין חסכונית מאוד, עד לטעינה הבאה. על פי ג'נרל מוטורס, צריכת הבנזין של הוולט היא בפועל נמוכה ב-95 אחוזים מצריכת הדלק של מכונית משפחתית סטנדרטית. הבעיה היחידה היא המחיר, אשר מוערך בכ-35,000 עד 40,000 דולר.

חברה אחרת ששוקדת על פיתוח מכונית בעלי נתונים דומים היא קרייזלר, אשר חטיבת המכוניות החשמליות שלה (ENVI) פועלת במרץ לקראת הפיכת כמה מהדגמים המוכרים והאהובים של החברה לרכבים חשמליים. בניגוד לשברולט המשפחתית והסולידית, המכונית הראשונה שככל הנראה תציע קרייזלר למכירה היא הדודג' ווייפר הספורטיבית, שתהיה קטנה יותר אך תציע חוויית נהיגה מרגשת וביצועים של מכונית ספורט במחיר שצפוי לעמוד על כ-50,000 דולר. גם מכונית זו מיועדת לשיווק מסחרי במהלך שנת 2010, ולאחר מיכן יוצעו למכירה דגמים נוספים של רכבי שטח (תחת המותג "ג'יפ") ומיניוואן (Town & Country).

בנוסף לייצרנים האמריקאיים, כמעט כל יצרן כלי רכב שוקד כיום על פיתוח מכונית חשמלית. אחד הפיתוחים המעניינים הוא של חברת ב.מ.וו, אשר מפתחת מכונית קטנטנה אשר תשווק תחת המותג "מיני". המיני החשמלית היא למעשה אותה מכונית מיני רגילה, אלא שלחלקה האחורי התווסף מנוע חשמלי. כך למיני תהיה הנעה אחורית חשמלית, והנעה קדמית של מנוע בנזין. למרות נתונים מרשימים, מחירה של המיני מוערך בכ-50,000 דולר, מה שמעביר את המכונית הקטנטנה באופן מיידי לקטגוריית מכוניות הנישה.

אולם דווקא בקטגוריית המכוניות הקטנות אליה שייכת המיני נראה שחלה ההתקדמות המשמעותית ביותר, ומכוניות חשמליות לחלוטין מוצעות כבר היום למכירה במחיר סביר של פחות מ-10,000 דולר. דוגמא לכך היא ה"קארנט". בנוסף לכך, בחזית כלי הרכב הדו-גלגליים נרשמה גם כן התקדמות מבטיחה, ונראה שכלי רכב אלה כבר תפסו את מקומם על הכביש בטבעיות כאילו היו שם מאז ומעולם.

 

למרות המחירים הגבוהים יחסית של המכוניות החשמליות שיוצעו למכירה בעתיד הקרוב, נראה שדווקא ישראל היתה יכולה להפוך למדינה "חשמלית" ללא כל צורך במונופולים, הסכמים דרקוניים ומייזמי גבורה מתוקשרים של אנשי עסקים למינהם. המחיר המיועד של השברולט וולט, המוערך בכ-150,000 ש"ח, אולי נחשב לגבוה בארצות הברית, אבל הוא סביר לחלוטין ברמת המחירים הנהוגה בישראל. בהתחשב בחיסכון העצום בדלק, קנייה של כל מכונית משפחתית אחרת תהפוך בישראל לבלתי ראציונלית. כלומר, די בהפחתת המיסים על מכונית זו לרמת המיסוי הנהוגה בארצות הברית בכדי למלא את הארץ במכוניות חשמליות. גם מחיר של 40,000 ש"ח עבור מכונית חשמלית דו-מושבית קטנה עשוי להיות אטרקטיבי מאוד עבור השוק המקומי. במקרה כזה רמת המחירים הגבוהה הנהוגה כיום בישראל יכולה לפתע להפוך ליתרון, ולגרום לכך שהמעבר ממכוניות בנזין למכוניות חשמליות יהיה מהיר מאוד ביחס למדינות אחרות. מכיוון שמכוניות אלה נטענות משקע רגיל, סביר מאוד להניח שעמדות טעינה יצוצו במגרשי החניה כפטריות אחרי הגשם, וישרתו את הנהגים אשר יעברו את מיכסת 65 הקילומטרים, אך יעדיפו לטעון את הסוללה בכדי להמנע מהשימוש בבנזין היקר והמזהם.

אבל נראה שישראל לא סומכת על התקדמות הטכנולוגיה, והיא שמה את מבטחה במיזם עסקי שעלול לתפוח לכדי מונופול דרקוני אשר ירכז את כל הקשור ברכבים חשמליים, החל מיבוא ומכירת המכוניות ועד לשירותי הטעינה של הסוללות. בכך לוקחת ישראל את הסיכון שהמונופול יפעל קודם כל למיקסום רווחיו, מה שיהפוך את מחירי הטעינה לגבוהים כמעט כמו מחירי הבנזין. כלומר, מכיוון שטעינת המכונית תוכל להתבצע רק באמצעות השקע המיוחד אותו יספק המונופול העתידי, יוכל אותו מונופול לדרוש כל מחיר עבור הטעינה, ומשמעות סירוב מצד הצרכן לשלם את המחיר אותו מכתיב המונופול היא שאותו צרכן לא יוכל להשתמש במכונית. כמו כן, קיים הסיכון שאותו מונופול, שאחראי גם על יבוא מכוניות חשמליות, יפעל למניעת מכירה מוזלת של מכוניות חשמליות הנטענות דרך שקע רגיל (כגון השברולט וולט). כך עשויה ישראל להחמיץ את "המהפיכה החשמלית" הצפויה להתחיל בשנתיים הקרובות, ולהפוך לתלויה לחלוטין במונופול שתנאי הפיקוח עליו אינם ברורים, ואשר יקבע את כללי המשחק בצורה שתעמיד את שאיפותיו למיקסום הרווח לפני טובת הציבור.

הרובוט ההרפתקן ומטמון רובינזון קרוזו

"רובינזון קרוזו" הוא אי קטן הנמצא כ-700 קילומטרים מדרום לצ'ילה. שמו של האי מרמז על הסיפור אשר התרחש בו לפני קצת יותר מ-300 שנה, אז נשאר בו לבדו המלח הסקוטי אלכסנדר סלקירק (על שמו נקרא אי אחר, השוכן בסמוך ל"רובינזון קרוזו"). בהשראת סלקירק כתב הסופר דניאל דפו את הספר המפורסם אשר האי נושא את שמו.

למעשה, ספק רב אם סיפורו של סלקירק אכן התרחש על האי הספציפי הזה, ונראה ששמו הוענק לו מסיבות של קידום התיירות באיזור ולאו דווקא מתוך נאמנות לאירועים ההיסטוריים. אבל למרות שסיפור ההשראה ל"רובינזון קרוזו" כנראה לא התרחש בו, יש הסוברים שהאי שימש זירת התרחשות לסיפור מרתק לא פחות:

ב-1715 הטמין במקום קברניט ספרדי בשם חואן אסטבן כמות גדולה של מתכות ואבנים יקרות, אותן צבר במסגרת תפקידו כמוביל סחורות מאיזור מקסיקו ליבשת הישנה. אותו קברניט נהג לשמור לעצמו חלק מהסחורה אותה הוביל, אך מכיוון שהפעולה לא עמדה בקנה אחד עם החוק הוא שמר את השלל במקום מסתור על האי. את המקום הוא ציין במפה, אשר העתק ממנה עשה את דרכו בסופו של דבר לאי הבריטי. כ-50 שנה מאוחר יותר הגיע דבר האוצר לאוזניו של מלך בריטניה, אשר הורה על יציאת משלחת אשר תמצא אותו ותביא אותו אל הממלכה. על המשימה הופקד קורנליוס ווב, אשר הגיע לאי ואכן מצא את האוצר, אולם בדרך חזרה נקלעה הספינה לסופה אשר גרמה נזק משמעותי לספינה ואילצה אותו לשוב על עקבותיו. לאחר שחזרו לאי, הטמינו ווב ואנשי צוותו את המטמון במקום אחר, ועזבו את האי על מנת לעגון במקום בו יוכלו לתקן את הספינה. כשהושלמה עבודת התיקונים, הרג ווב את אנשי צוותו וכך נשאר היחיד שידע את מיקומו של האוצר. על פי רישומיו של קורנליוס ווב, שווי האוצר מוערך בלא פחות מ-15 מיליארד דולרים. ווב היה זהיר יותר מבעליו הקודמים של האוצר, ולא החזיק במפה אלא נסמך על זכרונו בלבד. עם מותו של ווב, נעלם כל זכר למקום בו האוצר הוטמן.

למרות ניסיונות חיפוש עקשניים, האוצר של האי רובינזון קרוזו נשאר במקומו במשך מאות שנים, ונראה שהמשימה למצוא דבר מה הטמון בעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה על אי גדול כל כך אינה ברת ביצוע. אולם כמו במקרים רבים אחרים, מה שנראה בלתי אפשרי כאשר מסתמכים על כוח העבודה האנושי הופך מעשי לחלוטין כאשר משתמשים בטכנולוגיה הנכונה. הנחה זו היתה הבסיס עליו פעלה חברה צ'יליאנית בשם "וואגנר", אשר פיתחה את הרובוט ההרפתקן "ארתוריטו". תפקידו של ארתוריטו הוא לשוטט ולחפש חפצי מתכת הטמונים מתחת לפני הקרקע. הטכנולוגיה עליה מבוסס הרובוט מוגדרת סוד מסחרי, אך לטענת "וואגנר" הוא מסוגל למצוא עצמי מתכת בעומק של עד 50 מטרים מתחת לפני האדמה. בין רשימת ההצלחות של ארתוריטו ניתן למצוא מספר עבודות סיוע למשטרה המקומית במציאת כלי נשק אשר הוטמנו מתחת לפני הקרקע, והוא חתום על פתרון של כמה תעלומות בלשיות שנחשבו בלתי פתורות. אולם נראה שהחקירות הפליליות לא השביעו את יצר ההרפתקנות של הרובוט, והוא חיפש לעצמו ריגוש מסוג אחר. המשימה הפעם היתה מציאת המטמון האבוד של האי "רובינזון קרוזו". ואכן, הרובוט לא אכזב את אלה שתלו בו תקוות, ולאחר חיפוש אינטנסיבי שנמשך יומיים בלבד הצליח לאתר מצבור מתכת גדול ומבטיח הטמון בעומק של כ-15 מטרים מתחת לפני הקרקע.

חברת "וואגנר" חגגה כמובן את ההצלחה הגדולה של האינדיאנה ג'ונס הרובוטי שלהם, ובישרה את דבר האוצר לכלי התקשורת המקומיים תוך שהיא מבטיחה כי 60 אחוזים מהתמורה תועבר למטרות צדקה. אולם בזמן שצוות "וואגנר" כבר מתכננים את המעבר שלהם לחצי האחר, בשורה שהגיעה מכיוון ממשלת צ'ילה קטעה את החגיגות המתהוות. ממשלת צ'ילה, אשר ידועה כאוייב מר בקרב מחפשי האוצרות באיזור, קבעה כי האוצר נמצא בתחומה ולכן הוא אינו שייך למגלים אלא לאזרחי המדינה, ובכוונתה להשתמש בו לטובת שיפור מערכת התשתיות המקרטעת של המדינה. בתגובה הודיעו מגלי המטמון שישאירו את האוצר באדמה ולא יגלו את מיקומו, עד אשר תחזור ממשלת צ'ילה מדרישתה ותסכים לכך ש-40 אחוזים מהתמורה תשאר בידי המגלים. לחגיגה הצטרף גם ראש העיירה הקטנה סאן חואן, היחידה באי, בתביעה מישלו לנתח מהאוצר. על פי ראש העיר, האוצר צריך להתחלק שווה בשווה בין דיירי האי, שזה בערך 8 מיליון דולר לכל תושב. גם לכך התנגדה חברת "וואגנר", וחזרה על החלטתה שלא לגלות את מיקומו של האוצר עד שייסוג גם ראש העיר מדרישתו. במצב זה של "דו-קרב מקסיקני" נשאר האוצר טמון באדמה, ומיקומו ידוע לכאורה רק לאנשי חברת "וואגנר", ובראשם ממציא הרובוט, אדם בשם מנואל סלינאס.
 
אך האם לרובוט יש יכולת למצוא דבר מה בעומק של 15 מטרים מתחת לאדמה? לטענת מפתחי הרובוט, ארתוריטו מסוגל לגלות מתכת בעומק של עד 50 מטר מתחת לפני הקרקע, אולם נמנעים מלנדב כל נתון לגבי הטכנולוגיה עליה הוא מבוסס. מיותר לציין שגילוי מתכות מתחת לפני הקרקע הוא אמנם אפשרי, אך אף טכנולוגיה קיימת אפילו לא מצליחה להתקרב למפרט הטכני היומרני של ארתוריטו. הספקות שהעלו מדענים התעצמו לנוכח חוסר בקיאותו של הממציא, מנואל סלינאס, והשימוש שהוא עושה במונחים טכנולוגיים בעלי משמעות עמומה. ספקות אלה קיבלו חיזוק גם מצד מומחים בחיפוש אוצרות, אשר התקשו להשתכנע שמקומו של האוצר הוא דווקא במעלה ההר, דבר אשר לטענתם אינו סביר בהתחשב בדרך פעולתם של המלחים באותה תקופה. גורמים אלה משאירים באוויר תחושה קלה של מתיחה, ומעמידים בספק מסויים את היכולות של הרובוט ההרפתקן.

המצאת השבוע – שיבוץ פרסומות על טפסי מבחנים בבית הספר

למי שמוטרד מההשתלטות העויינת שמבצעים התאגידים במוחותיהם שטופי הפרסומות של בני הנוער יש סיבה חדשה לדאגה. טום פארבר, מורה למתימטיקה מסן דייגו, מצא דרך מקורית במיוחד לממן את עלות הדפסת המבחנים אותם הוא מחלק לתלמידים שלו: הוא מוכר לבעלי עסקים שטחי פרסום על גוף המבחן. כמה פשוט, ככה גאוני. על גבי כל מבחן במתימטיקה משובצות בין התרגילים השונים פרסומות לבתי עסק מקומיים, להן נחשפים התלמידים בזמן פתירת השאלות. תלמידי התיכון של הפרבר העמיד בו מלמד פארבר הם ככל הנראה קהל יעד אטרקטיבי, שכן הוא אינו מתקשה לשווק את סחורתו על פי תעריף קבוע מראש: 20 דולר עבור מודעת פרסומת במבחן רגיל, 10 דולר על מודעה בבוחן פתע, ו 30 דולר עבור שטח פרסום ב"פריים-טיים" של מבחן סוף הסמסטר. ממש כך. 

 

פארבר הוא ככל הנראה נפש פרסומאית הלכודה בגוף של מורה. אחרת קשה להסביר את הגאוניות של הרעיון שלו. הרי כידוע, בזמן מבחן התלמידים נמצאים ברמת ריכוז גבוהה בהרבה מאשר בזמן צפיה בטלוויזיה, למשל, והם סורקים בשקידה כל סנטימטר בדף המבחן על מנת לוודא שהבינו אותו כהלכה וענו על כל השאלות. אבל לגאוניות של פארבר יש גם קבלות בשטח. בשני סימסטרים בלבד הצליח פארבר לגייס קרוב ל-350 דולר ממכירת שטחי פרסום במבחנים, שזה חלק הארי של 500 הדולרים אותם הוא מוציא על הדפסת המבחנים מדי שנה. אמנם הוא עדיין נמצא בחסר של 150 דולר, אבל לא נראה שיש סיבה לדאגה כאשר מדובר בבריה פעלתנית ויצירתית כמו אותו מורה. למשל, ניתן להוסיף שאלות למבחן כגון "שתי רכבות יצאו מסניף מקדונלד'ס במהירות של…", או " ברז ממלא חבית קוקה-קולה בקצב של שני לטרים לשעה…".

 

ומה חושבים תלמידי התיכון על היוזמה המקורית? רובם דווקא מעריצים את התושייה והיעילות הכלכלית שעומדים בבסיס השיטה. כמה מהם אף יועצים לבתי העסק למקסם את אפקט הפרסומת על ידי ניצול השטח לטובת נוסחאות או שאר עזרים שימושיים בשעת המבחן. אחרים לוקחים את הרעיון רחוק אף יותר, ומציעים לפזר פרסומות על תלבושת בית הספר, ממש כמו תלבושות של נהגי מירוצים. מנגד, חלק מהתלמידים מגיבים בציניות, ומטילים ספק בכך שהקישור הבלתי רצוני למבחן המתימטיקה שלהם יגרום להם לרצות לרכוש מוצר כלשהו.

 

כמה תלמידים בעלי חוש עסקי מפותח במיוחד המליצו למנתחים פלסטיים, יצרני אלכוהול ובתי הימורים למהר ולנצל את ההזדמנות העסקית הנפלאה שנפתחה לפניהם, ולהשתמש בגישה למוחות הצעירים לפני שאלה יתבגרו ויתחילו לגלות ספקנות כלפי מוצריהם. אבל הרעיון היעיל ביותר מגיע מכיוונה של וויטני בת ה-16. היא מזהה בכל העניין הזדמנות עסקית משל עצמה, ומתכוונת להתחיל למכור שטחי פרסום על שיעורי הבית שלה לפני שהיא מגישה אותם לבדיקה.

דיקור סיני נמצא יעיל בטיפול נגד כאבי ראש. או שלא.

אחד הקטגורים הנמרצים ביותר נגד ביצוע מחקר על ידי רופאים הוא ג'יימס ווטסון, אשר בסגנונו הבוטה נוהג לבקר את הכשרתם הבלתי מתאימה למשימה ואת העובדה שדווקא מסקנות מחקרים של רופאים מקבלים את התהודה הציבורית החזקה ביותר. למרות שרוב העוסקים במחקר קליני לא מקבלים את הצורה הבלתי נעימה שבה ווטסון נוהג להשמיע את דבריו, הם גם אינם יכולים להתעלם מהאמת המסויימת שעומדת מאחוריהם.

דוגמא מעשית לכך אפשר למצוא בכתבה שכותרתה "מה יעיל יותר נגד כאב ראש: דיקור או תרופה" שהתפרסמה במדור הבריאות של ווי-נט, המשבחת את יכולתו של הדיקור הסיני לטפל במגרנות, ולמעשה קוראת לציבור הרחב הסובל ממגרנות לזנוח את הטיפול התרופתי ולפנות לדיקור סיני בטענה (הבלתי מדעית בעליל) ש"מרבית המחקרים מוכיחים" שהוא יעיל יותר לטיפול בבעיה ממנה הם סובלים.

הכתבה מבוססת על מחקר אותו ביצע רופא צעיר העוסק ברפואה סינית, ופורסם בכתב העת הלא-יוקרתי-במיוחד Anesthesia & Analgesia.   

למרות שהכתבה בווי-נט מכריזה שהמחקר "כלל 4000 מטופלים הסובלים ממגרנות וכאבי ראש כרוניים", הרופא אשר ביצע את המחקר לא ראה ולא בדק אפילו מטופל אחד. כל מה שהרופא הזה עשה הוא חיפוש באינטרנט בכדי למצוא מחקרים קודמים בנושא, ואז ביצע "משאל עם" בין המחקרים. מיותר לציין שהשיטה המדעית בה נקט הרופא הזה היא פסולה במקרים בהם אין בעיה של מובהקות סטטיסטית. אם מחקרים שונים מראים תוצאות סותרות, יש לגלות את הסיבות לחוסר ההתאמה בכדי להגיע למסקנה כלשהי. לבטח לא ניתן להכריז על מסקנה רק על ידי ספירה נומינלית של מי חזר יותר פעמים על אותה הטעות.

המאמר מדווח על מעל 100 מחקרים שנמצאו בחיפוש באינטרנט, אך רק מקצתם נכללו בדיווח, והקריטריונים לבחירת המאמרים אינם ברורים לחלוטין. כל מאמר קיבל ציון בהתאם לרלוונטיות שלו למחקר (שנראה מתואם במידה מסויימת עם יוקרתו של כתב העת בו הוא התפרסם).

כשל אחד במסקנות (החלשות ממילא, כפי שצויין לעיל) של המאמר הזה הוא בכך שדווקא המאמרים שקיבלו על ידי הכותבים עצמם את הציון הגבוה ביותר מראים שלא נמצאה ראייה לכך שדיקור סיני מסייע להתמודדות עם כאבי הראש לסוגיהם. כלומר, המסקנות נישענות על כמותם של המאמרים החלשים, ולא על איכותם של המחקרים החזקים יותר. אבל למרות שמדובר בסוגייה משמעותית, המאמר כולל כשלים חמורים הרבה יותר, הנובעים מחוסר הבנתו של הכותב את המחקרים אותם הוא קרא, או בחירת מסקנות בצורה סלקטיבית באופן מעורר השתאות. למשל, במאמר נכתב:

"one trial found that correct rate of guess treatment differed significantly between acupuncture and sham acupuncture groups"

תוך ציטוט של המאמר: Role of the needling per se in acupuncture as prophylaxis for menstrually related migraine: a randomized placebo-controlled study

אך מי שיטרח לפשפש במאמר המצוטט יגלה בחלק המסקנות:

No significant differences were found between the verum group (n = 15) and the placebo group (n = 13) during treatment or follow up three and six months later, either in the attack frequency or in the number of days per month with migraine, headache intensity or drug-use"

וכן בהמשך:

"It is possible that the positive results in earlier clinical trials on acupuncture in migraine are attributable to other mechanisms than needling of subcutaneous tissue"

 

כלומר, הציטוט לא בהכרח תואם את המסקנות. בהמשך כותב עורך המחקר:

"Combined data demonstrated a statistically significant higher response rate in the acupuncture group compared with sham acupuncture"

תוך שהוא מצטט מאמר מכתב העת היוקרתי Lancet Neurol

אך גם במקרה זה, מי שייכנס לבדוק במאמר המצוטט יגלה תמונה שהיא סותרת לחלוטין:

"Treatment outcomes for migraine do not differ between patients treated with sham acupuncture, verum acupuncture, or standard therapy."

מקרה זה, שבו הציטוט סותר לחלוטין את המאמר המצוטט, לא רק מראה את הבעייתיות המתודולוגית של המאמר, אלא גם ממחיש את רמתו הכללית הנמוכה. אבל זה עוד לא הכל. השיא, לדעתי, נמצא בציטוט הבא: 

"Data from trials in tension-type headache showed that acupuncture significantly reduced the headache score at either the early follow-up or late follow-up period."

המפנה למאמר שפורסם בכתב העת BMJ רב המוניטין. אלא שבמאמר המצוטט נכתב:

The acupuncture intervention investigated in this trial was more effective than no treatment but not significantly more effective than minimal acupuncture for the treatment of tension-type headache

כמובן שיש סתירה בין הציטוט לבין המאמר המצוטט, אך הסיבה לשגיאה היא במקרה זה משעשעת באופן מיוחד. מטרת המאמר שהתפרסם ב-BMJ היתה להראות שדיקור סיני "אמיתי" אינו יעיל יותר מדיקור סיני "פלסיבו". כלומר, לא משנה איפה תוקעים את המחט, האפקט על הנבדק הוא בדיוק אותו אפקט. אבל נראה שכותב המאמר נכשל במקרה זה להבין את המסקנות, ופשוט לקח את קבוצת הבדיקה של אותו מחקר כדי להראות הבדל בין מי שטופל בדיקור סיני לבין מי שלא. כמובן שהמסקנה הזו היא חסרת כל ערך, ומצביעה על ליקויים קשים מאוד בעריכת המחקר.

לא הסתפקתי, ואין בכוונתי, לבדוק את כל הציטוטים וכל המחקרים שהמאמר הזה נשען עליהם. מה שברור הוא שמתחת לכל אבן שהופכים במאמר הזה מסתתרת שגיאה גסה, ולמאמר הזה אין שום תוקף מדעי. בהחלט מדובר כאן באחת העבודות הגרועות ביותר שאי פעם נתקלתי בהן. ניתן רק להצטער על כך שהעצלות וחוסר הידע של המדיה הפופולרית מאפשרים לדברים מסוג זה להגיע לקהל הרחב תחת האשליה של הוכחה מדעית או מבחנים קליניים.