פרס הנובל האומלל בהיסטוריה

לפי אחת מבדיחות הקרש הפחות מצחיקות שיש בצבא, חייל שפונה לעזרת החובש ומבקש כדור שיקל עליו בכאב נענה בכך שכדור 5.56 מילימטר יעביר לו את הכאב באופן מיידי ומוחלט. עד כמה שהבדיחה הזאת לא מצחיקה, זה בערך הרעיון שעמד מאחורי הטיפול הקליני במחלות נפשיות שהציע אגאס מוניז, ואף היקנה לו את פרס הנובל לרפואה. לא פחות.

בסוף שנות ה-30 למאה הקודמת הציג הנוירולוג אגאס מוניז שיטה חדשה לטיפול במחלות נפש חריפות כגון סכיזופרניה או דיכאון קליני, שעד אז לא נמצא להן מרפא. הטיפול של מוניז היה מבוסס על כריתת חלקים מהמוח וגרימת נכות מנטלית חריפה. כמו שגישת כדור הרובה אומרת שאם אין ראש אז גם אין כאב ראש, כך בדיוק עבדה השיטה של מוניז: אם אין נפש אז גם אין מחלות נפש. המטופלים כמובן לא התלוננו, שכן אחרי הטיפול הזה לא עמדה להם היכולת להתלונן.

השיטה הזאת היתה שנויה במחלוקת כבר בתחילת דרכה, ומדינות רבות כגון יפן, גרמניה וברה"מ סירבו להכניס את הטיפול הזה לתחומן מסיבות של אי-אנושיות. בניגוד למדינות אלה, בארצות הברית ובמדינות מערב אירופה השיטה היתה פופולרית למדי, ובמשך השנים בוצעו למעלה מ-60,000 ניתוחים מסוג זה. אולם העובדה שהמטופלים לא חזרו לאיתנם (ומצבם אף הורע באופן משמעותי) החלה להעלות בסופו של דבר ספקות לגבי היעילות של השיטה. בסביבות שנות ה-60 החלה השיטה הקלינית לרדת מגדולתה, והטיפול פסק כמעט לחלוטין בתחילת שנות ה-70.

אחת המנותחות המפורסמות ביותר שעברה את הטיפול הגס הזה היא רוזמרי קנדי, אחותו של ג'ון קנדי. העלמה קנדי הופנתה בתחילת שנות ה-20 לחייה לטיפול לאחר שאביה התלונן בפני רופא המשפחה על מצבי הרוח המשתנים שלה. הרופא יעץ לבצע את הטיפול של מוניז, ומי שהיה אמון על הניתוח היה ד"ר וולטר פרימן, אחד המומחים הגדולים ביותר של השיטה ופטרונה הפעיל ביותר בארצות הברית. תוצאות הניתוח הביאו את קנדי למצב מנטלי חמור ביותר, ולמעשה היא הפסיקה לתפקד בכוחות עצמה. למרות מצבה הקשה היא חיה עד גיל 86, והיתה לראשונה בין בני משפחת קנדי שמתה בנסיבות טבעיות. המקרה של רוזמרי קנדי יזם את אולימפיאדת הנכים, אשר מתקיימת גם בימים אלה ממש.         

העובדה שמוניז זכה בפרס הנובל לרפואה עבור שיטה כל כך בלתי תקינה גם מבחינה רפואית וגם מבחינה אנושית היא לא דבר מעודד. בכך פרס הנובל שהוענק לו הוא מאכזב אפילו יותר מפרס הנובל לרפואה לשנת 1926 שהוענק ליוהאנס פיגיבר, אשר "גילה" שמחלת הסרטן נגרמת על ידי תולעים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף פדרמן  On ספטמבר 12, 2008 at 10:30 am

    זה אפילו מוגזם. מה שהתחיל כניתוח נגמר כטיפול שארך עשרים דקות וכלל שני מכשירים: איזמל ופטיש. את האיזמל הוא היה מחדיר לצד גלגל העין ודופק עם הפטיש עד שהיה מגיע למוח. יש סרטים של זה וזה נראה כמובן מאוד רע.

    הניתוח בוצע גם על ילדים ומתבגרים בהסכמת הוריהם. אחדים מהם עדיין חיים היום. באופן מפתיע דווקא לילדים היו סיכויי השרדות גבוהים יותר כי המוחות הצעירים שלהם הצליחו ברבות השנים לעקוף את הנזק.

  • ליאור  On ספטמבר 12, 2008 at 6:11 pm

    לא ידעתי שלילדים היה סיכוי רב יותר לשרוד את הטיפול הזה. אולי בשלב שהמוח עדיין מתפתח הגוף יכול עוד לתקן את הנזק. גם זה כנראה במידה מאוד מוגבלת.

  • חרטא ברטא  On ספטמבר 12, 2008 at 8:40 pm

    קל ללגלג על פיגיבר ממרחק השנים אבל בסופו של יום הוא הראה קשר בין גורם חיצוני לבין מחלת הסרטן. עד אז לא ידעו מה גורם לתאים בריאים להשתגע.

    יש לזכור שהמחקר שלו התבצע ב 1926 – לפני שידעו בכלל את מבנה הד.נ.א והבינו את מנגנוני הרפליקציה.

    מסתבר שאמנם התולעים לכשעצמן לא גורמות סרטן בתאים בריאים (כמו שחשבו תחילה) אבל הן מגרות תאים פגומים להתפתח לגידולים סרטניים.

    וזה מוועדת הפרס:

    ** It was thus shown authoritatively not that cancer is always caused by a worm, but that it can be provoked by an external stimulus. For this reason alone the discovery was of incalculable importance. **

  • ליאור  On ספטמבר 12, 2008 at 9:35 pm

    אתה אומר "עד אז לא ידעו מה גורם לתאים בריאים להשתגע". זה נכון שעד לפיביגר לא ידעו מה גורם לתאים להשתגע, אבל העניין הוא שגם אחרי פיביגר לא ידעו את זה. עד היום בעצם אין תשובה לשאלה הזאת. פיביגר אסף את הפרס, אבל לא ענה על השאלה (או שכן ענה, אבל התשובה לא היתה נכונה).

  • שאול  On ספטמבר 12, 2008 at 10:47 pm

    בנושא שהוא תחום המומחיות שלי ואתה פשט כותב שטויות. אם יהיה לי זמן אכתוב תגובה מפורטת מחר (בקצרה, הטיפול שהציע מוניז על מגבלותיו, הווה פריצת דרך אדירה ממספר בחינות ובניגוד לטענתך הקל על חולים רבים לא פחות משהזיק לחולים אחרים).

  • גיל  On ספטמבר 12, 2008 at 11:02 pm

    וככה קורה שהרבה אנשים מתים לפני שהם קיבלו את הנובל או מקבלים אותו בגיל מבוגר מאוד ולדעתי זו טעות.

  • ליאור  On ספטמבר 13, 2008 at 12:19 am

    גיל, אני מסכים איתך. עד כמה שידוע לי אחת הסיבות לעיקוב בקבלת פרס הנובל הוא המקרה הזה.

    שאול, יכול להיות שאני כותב שטויות, אבל במקרה כזה זה לא רק אני. סיינטיפיק אמריקן, למשל, הגדיר את הטיפול הזה כ"שגיאה הברברית ביותר התולדות הרפואה המודרנית". זו לא הגדרה שלי.

    מצד שני, בהחלט יכולים להיות מצבים שאדם חוטף "עליהום" על לא עוול בכפו. אשמח לדעת למה אתה חושב שהטיפול דווקא כן מוצלח.

  • חרטא ברטא  On ספטמבר 13, 2008 at 4:18 am

    ארנסט רת'רפורד המפורסם קיבל פרס נובל על חקר מבנה האטום והוא כמובן הציע את המודל המפורסם (שעדיין מלמדים בתיכון) שהיה שגוי מיסודו.

    כל כך שגוי שכל סטודנט פיזיקה שנה ראשונה יכול למצוא בו חורים (חוסר קרינה ממטען מאיץ זו דוגמא אחת)

    אבל הגדולה של המודל של רתרפורד שהוא הראה שהאטום הוא לא כמו שחשבו קודם – מודל "עוגת הצימוקים" אלא מורכב ממרכז כבד חיובי ואלקטרונים שליליים שחגים סביבו. הוא הראה שרוב נפח האטום הוא בעצם ריק.

    רק עם התפתחות הפיזיקה הקוונטית אפשר היה לזנוח את מודל רת'רפורד לחלוטין.

    הנדריק לורנץ הגדול קיבל פרס נובל לפיזיקה על תרומתו לחקר התיאוריה האלקטרומגנטית כשהוא דוחף את "תיאורית האתר" שלו.

    חמש שנים אח"כ מיקלסון קיבל נובל על הניסוי שניתץ את הקונספט של האתר.

    מה הנקודה שלי? פרסים ניתנים למי שקידם את הבנתנו את המדע, לא רק לפי אם התאוריה שלו עמדה במבחן ההיסטוריה 30 שנה אחרי. זו ההתקדמות הטבעית במדע.

    Hindsight is always 20/20

  • ליאור  On ספטמבר 13, 2008 at 5:51 am

    יכול להיות שאתה צודק. אני מומחה קטן מאוד בקריטריונים לקבלת פרס נובל. עד כמה שידוע לי את הפרס מקבלים על תגלית ספציפית, ולא על מפעל חיים או תרומה כללית למדע. כפי שגיל ציין קודם, בגלל כמה תקלות מהסוג הזה (והמקרה של הפוסט הזה הוא המכריע שבהם) הוחלט להאריך באופן משמעותי מאוד את פרק הזמן שבין התגלית לבין מתן הפרס. ברור גם שמקרים מסוג זה פוגעים במוניטין של הפרס, ומישהו שם החליט לצמצם סיכונים.
    יוצא דופן אחד היה הפרס על הפי.סי.אר שניתן תוך זמן קצר יחסית, וגם הוא התגלה כמקרה בעייתי מבחינה מסויימת (לא מבחינה מדעית אלא מבחינה אישית של אחד ממקבלי הפרס).

  • ליאור  On ספטמבר 13, 2008 at 6:16 pm

    עד כמה שידוע לי, הסיבה העיקרית שרצו לתת לו את הפרס היתה כדי לקדם את פרס הנובל. ןעם כל זה הם בכל זאת היו צריכים למצוא "תירוץ" ספציפי לתת לו את הפרס על משהו. האפקט הפוטואלקטרי לא היה התרומה העיקרית שלו למדע.

  • חזי  On ספטמבר 14, 2008 at 4:13 pm

    ליאור, זה לא מדוייק. איינשטיין כבר היה ידוע כשקיבל את הפרס, אבל לא עד כדי כך שרצו לתת לו את הפרס רק כדי לקדם את הנובל.
    בדרך כלל העבודה של איינשטיין על האפקט הפוטואלקטרי נחשבת פחות מהפכנית מתורת היחסות, אבל בסופו של דבר היא הובילה את הדרך לתורת הקוונטים שהיתה מהפכנית עוד יותר. אין לי ספק שאם מישהו אחר היה מגלה את האפקט הפוטואלקטרי, הוא היה זוכה בפרס, גם אם לא בהכרח באותה שנה.

    מה שכן נכון, זה שנתנו לו את הפרס על האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות בגלל שתורת היחסות עדיין לא הוכחה מעל ומעבר לכל ספק באותו זמן

  • ליאור  On ספטמבר 14, 2008 at 6:14 pm

    את העניין של קידום היוקרה של הפרס אני זוכר מכאן:
    http://antwrp.gsfc.nasa.gov/apod/ap000108.html

    זה אולי לא מקור רשמי באופן מיוחד, אבל ברוב המקרים זה מקור אמין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: