Monthly Archives: ספטמבר 2008

האם לכלבים יש יכולת טלפתית?

איש אינו מטיל ספק בעובדה שכלבים מצויידים בחושים אשר אינם קיימים אצל בני אדם. למשל, לכלבים יש יכולת לחזות סערות, דבר המתבטא בהפגנת בהלה וחוסר מנוחה שעות ספורות לפני תחילתה של סערה חזקה. חוש נוסף אשר משרת את הכלב הוא חוש הכיוון. אין ספור עדויות על כלבים אשר מצאו את דרכם ממרחק של מאות קילומטרים הביאו למסקנה חד משמעית שלכלבים יש חוש מיוחד המסייע להם להתמצא בדרכים. חוש זה מאבד מהאפקטיביות שלו בסמוך לשדה מגנטי חזק, מה שמרמז על כך שכלבים עושים שימוש בשדה המגנטי של כדור הארץ.

אבל המדען רופורט שלדרייק הרחיק לכת אף מעבר לזה, וטוען בעקשנות שלכלבים יש יכולת טלפתית של ממש. את ממצאיו הראשונים הוא פרסם בכתב העת השנוי במחלוקת Journal of Scientific Exploration, ובו הוא בודק את הדיווחים העקביים של מפעילי אכסניות לכלבים, אשר מעידים על חוסר מנוחה וערנות מוגברת של כלבים שעות ספורות לפני שבעליהם חוזרים בשביל לקחת אותם.

שלדרייק הצליח לטענתו לשחזר את המקרים על ידי כך שהפעיל מצלמות אשר צילמו ותיעדו את התנהגות הכלבים בזמן שבעליהם נעדרו מהבית. בזמן שבעלי הכלבים החלו לעשות את דרכם הביתה, ניתן היה לזהות עירנות יתר של הכלבים, אשר הלכה וגברה ככל שבעל הכלב התקרב לביתו. את השינוי בהתנהגות הכלב ניתן היה להרגיש עוד כשבעל הכלב היה במרחק של כמה קילומטרים מביתו, רחוק מכדי שהכלב יוכל לשמוע או להריח אותו. הניסויים התבצעו בשעות אקראיות, ובעלי הכלבים חזרו לביתם בדרכים מגוונות כגון הליכה, נהיגה במכונית ונסיעה במונית. באופן ספציפי מצויינת הכלבה ג'ייטי, אשר בילתה כארבעה אחוזים מזמנה ליד החלון במהלך היום, אבל 55 אחוז מזמנה כאשר בעליה עשתה את דרכה הביתה.

באתר יו-טיוב ניתן למצוא את הדוגמא הבאה, הלקוחה מהניסוי.

http://www.youtube.com/watch?v=SvOzdqnTE2I

 

המחקר  המפתיע הזה עדיין לא הסתיים, ומארגני המחקר מבקשים מבעלי כלבים לבצע ניסוי דומה אשר יבדוק אם כלבם ניחן ביכולת תלפטית אשר מאפשרת לו לחוש מבעוד מועד את הגעת יקיריו הביתה. מארגני המחקר אף מבטיחים פרס כספי נאה בסך 1000 דולר לכלב אשר יצליח לעמוד במשימה. 

מודעות פרסומת

השעון שעבר זמנו (או שזמנו מעולם לא החל)

מדענים העוסקים בפיזיקה או באסטרונומיה נזקקים לעיתים לשעונים בעלי יכולת דיוק יוצאת דופן, הגבוהה בהרבה מיכולת הדיוק של השעונים הרגילים המשמשים בחיי היום יום. השעונים שנותנים מענה לצורך זה הם שעונים אטומיים אשר פותחו במחצית השניה של המאה הקודמת.

 

המצאת השעון האטומי היא אולי אחת הסיבות לאלמוניותו היחסית של השעון האסטרונומי המדויק להפליא של ין אולסן. שעון זה הופעל לראשונה בשנת 1955, אבל בנייתו היתה למעשה מפעל חיים שלם. סיפורו של השעון מתחיל בשנת 1897, אז נסע אולסן, שען דני צעיר, לעיר שטרסבורג ושם זכה לראות את השעון האסטרונומי שהיה אז המדויק והמשוכלל ביותר מסוגו. בהערצתו את המורכבות ואת התחכום בשעון, החליט אולסן הצעיר כבר אז ליקרוא תיגר על השעון ולבנות מנגנון שיהיה מתוחכם ומורכב אף יותר.

 

ב-1902, לאחר 5 שנים של מסעות, השתקע ין אולסן בקופנהגן שם הקים עסק קטן של יצור שעונים, ותוך זמן קצר יצר לעצמו מוניטין של שען בעל דמיון ויכולת המצאה יוצאת דופן. יכולתו הגבוהה והמוניטין שצבר סיפקו לו פרויקטים עבור מוסדות מדעיים שונים, אולם הוא לא זנח את חלומו הגדול – השעון האסטרונומי. במשך כ-30 שנה עבד אולסן על מנת לתכנן את השעון עליו חלם, וכאשר הגיע לגיל 60 היתה בידיו תוכנית מפורטת ומדויקת של השעון.

 

בניית השעון התחילה ב-1943 אז הפך השעון לפרויקט לאומי של דנמרק. מוסדות טכנולוגיים בדנמרק נתנו את חסותם ושלושה אנשים עבדו יומם ולילה על מנת להשלים את הבניה. במהלך הבניה ניפטר אולסן עקב מחלה, ולא זכה לראות את מפעל חייו בשלמותו. הפרויקט נמשך עד לסתיו 1955 שבו הורכבו לבסוף כל 15,448 החלקים המרכיבים את השעון. לאחר מעל 30 שנות תיכנון ו-12 שנות עבודה, היה השעון מוכן לפעולה. ב-15 לדצמבר 1955 בשעה 15:00 נחנך השעון בטקס מרשים בהשתתפות המלך פרדריך הרביעי ובריג'יט אולסן, נכדתו של ין אולסן. אבל, כאמור, המצאת השעון האטומי הפכה את פרוייקט החיים של ין אולסן לבלתי רלוונטי.

 

אולם למרות חוסר השימושיות שלו, השעון של ין אולסן הוא עדיין השעון המכני המדויק ביותר בעולם. הוא מדוייק עד כדי כך שהוא מפסיד רק שניה אחת במשך 600 שנה. לשם השוואה, השעון הגדול של ווסטמינסטר (אשר לעיתים מכונה בטעות בשם "ביג בן"), שהוא שעון מדויק בפני עצמו, מפסיד שניה שלמה כבר אחרי 347 ימים. השעון של אולסן הוא גם המנגנון המכני האיטי ביותר בעולם, אשר משלים מחזור בכל 25,753 שנה. כיום מוצב השעון לראווה בבית העיריה בקופנהגן.

 

 

מחקר קובע – מאות אלפי ניתוחי ברכיים מיותרים מתבצעים מדי שנה

עקב העלייה בתוחלת החיים הפכה דלקת המפרקים הניוונית (Osteoarthritis) להיות אחת המחלות השכיחות ביותר בעולם המערבי, והיא פוגעת בכ-80 אחוז מהאוכלוסיה מעבר לגיל 65, ומאה אחוז מהאוכלוסיה מעבר לגיל 75. אחד הטיפולים הנפוצים במחלה הוא באמצעות ניתוח ארתוסקופי שבו משייפים את הסחוס, מתקנים או מסירים קרעים וחלקים רופפים, ומסלקים גבישי עצם (Osteophytes) אשר גורמים לכאב בזמן התנועה. בגלל שכיחות המחלה הפך טיפול זה לנפוץ מאוד, ובעולם מבוצעים מאות אלפי ניתוחים כאלה מדי שנה.

 

אולם מחקר שבוצע באוניברסיטת אונטריו המערבית שבקנדה ופורסם לפני כמה ימים בכתב העת  New England Journal of Medicine  קובע שהניתוחים הארתוסקופיים הם למעשה חסרי כל תועלת. המחקר כלל 172 נבדקים אשר סבלו מתצורה סימפטומטית של דלקת המפרקים הניוונית והופנו לקבלת טיפול. מחצית הנבדקים טופלו באמצעות ניתוח ארתוסקופי, ומחציתם השניה טופלו באמצעים תרופתיים אנטי-דלקתיים, פיזיותרפיה, וכן בתרופות להקלה על הכאב. צילומי רנטגן, MRI וכן דיווח של הנבדקים עצמם הראה ששנתיים לאחר מתן הטיפול לא נמצא כל יתרון לקבוצה שבחרה לעבור את הניתוח. יש לציין שהמחקר לא כלל אנשים בעלי קרע במניסקוס מסוג "ידית דלי", שבו החלק הקרוע של המניסקוס פונה לכיוון חלל המפרק וגורם לכאבים חזקים. במקרים אלה ככל הנראה יש צורך לבצע את הניתוח ולהסיר את החלק הקרוע.

 

למרות שהניתוח מוגדר "ארתוסקופי" מדובר בהליך חודרני, והוא אינו עדין ונקי כפי שלעיתים נהוג לחשוב. למעשה, כבר מספר שנים חוקרים קליניים מפקפקים ביעילות של ניתוחים ארתוסקופיים לטיפול בבעיות ברכיים מסויימות, ויש המקשרים בין ניתוחים אלה לבין החרפת קצב שחיקת הסחוס בטווח הארוך. כלומר, לא רק שהטיפול אינו מביא להקלה בטווח הבינוני, הוא אף עשוי לזרז את התהליכים הקשורים לשחיקת הסחוס וניוון המפרק.

 

ניתוח ארתוסקופי עשוי להיות יעיל כפתרון לכאב חד וממוקד אשר כמעט ואינו מאפשר תנועה, או שהחל כתוצאה מפגיעה חיצונית. אולם על פי המחקר מסתבר שבכאב ברכיים שלא החל כתוצאה מטראומה לא מומלץ בדרך כלל לטפל באמצעות ניתוח.  למרות שכיחותה של דלקת המפרקים הניוונית, מעט מאוד ידוע עליה. אפילו אבחון המחלה והערכת מידת החומרה שלה היא פעולה לא פשוטה וחשופה לטעויות, ולמעשה לא קיימת שיטה אובייקטיבית לאבחון המחלה. גם טיפול במחלה עדיין אינו בנמצא, והפתרון היחיד במצב מתקדם הוא החלפת המפרק – הליך חודרני מאוד שיכול להוות פתרון זמני בלבד, שכן מפרק מלאכותי יכול לשרת את הגוף רק למספר שנים לפני שיהיה צורך להחליף גם אותו.

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? לעיתים קרובות פיזיותרפיה ופעילות גופנית לחיזוק השרירים יכולים להקל על הסימפטומים במידה משמעותית. גם לשמירה על משקל גוף תקין יש השפעה חיובית מאוד על האטת קצב שחיקת הסחוס והכאב המלווה את התהליך. תזונה נכונה יכולה אף היא להיות גורם משפיע. כיום מוכרים התה הירוק והיין האדום כגורמים העשויים לעכב את התפתחות המחלה.

 

  

למאמר המלא:

Kirkley A, et al "A randomized trial of arthroscopic surgery for osteoarthritis of the knee" N Engl J Med, vol. 359, pp. 1097-1107, 2008..

תגלית מדעית חריפה

מחקר שהתבצע במכון לחקר הפילפל החריף (קשה להאמין, אבל מסתבר שיש כזה מכון) באוניברסיטת ניו מקסיקו סטייט הרעיד לפני כמה חודשים את העולם המדעי כאשר הצליח למצוא את הפילפל החריף הראשון אשר עובר את דרגת החריפות של מיליון סקוויל (יחידת מידה של חריפות).

אבל למרות המספר האקזוטי של מיליון סקוויל, התגלית של אוניברסיטת ניו מקסיקו היא מעבר לציון דרך מספרי בלבד. הפילפל החריף החדש מראה התקדמות משמעותית לעומת הפילפל החריף ביותר שהיה מוכר עד כה, פילפל ה Red Savina, שגם היחידות החריפות ביותר שלו היו נעצרות על 577,000 סקוויל בלבד.

 

למרות שהמחקר בוצע בניו מקסיקו, מקור הזרעים ששימשו את התגלית הוא בדרום הודו. שם הפילפל החדש הוא באהט ג'ולוקיה, שזה אמור להיות בהודית משהו כמו "פילפל השדים".

 

 

למאמר המלא:

Bosland, P.W., Baral, J.B., ‘Bhut Jolokia’—The World's Hottest Known Chile Pepper is a Putative Naturally Occurring Interspecific Hybrid, HortScience, vol. 42, p. 190-423, 2007.

פרס הנובל האומלל בהיסטוריה

לפי אחת מבדיחות הקרש הפחות מצחיקות שיש בצבא, חייל שפונה לעזרת החובש ומבקש כדור שיקל עליו בכאב נענה בכך שכדור 5.56 מילימטר יעביר לו את הכאב באופן מיידי ומוחלט. עד כמה שהבדיחה הזאת לא מצחיקה, זה בערך הרעיון שעמד מאחורי הטיפול הקליני במחלות נפשיות שהציע אגאס מוניז, ואף היקנה לו את פרס הנובל לרפואה. לא פחות.

בסוף שנות ה-30 למאה הקודמת הציג הנוירולוג אגאס מוניז שיטה חדשה לטיפול במחלות נפש חריפות כגון סכיזופרניה או דיכאון קליני, שעד אז לא נמצא להן מרפא. הטיפול של מוניז היה מבוסס על כריתת חלקים מהמוח וגרימת נכות מנטלית חריפה. כמו שגישת כדור הרובה אומרת שאם אין ראש אז גם אין כאב ראש, כך בדיוק עבדה השיטה של מוניז: אם אין נפש אז גם אין מחלות נפש. המטופלים כמובן לא התלוננו, שכן אחרי הטיפול הזה לא עמדה להם היכולת להתלונן.

השיטה הזאת היתה שנויה במחלוקת כבר בתחילת דרכה, ומדינות רבות כגון יפן, גרמניה וברה"מ סירבו להכניס את הטיפול הזה לתחומן מסיבות של אי-אנושיות. בניגוד למדינות אלה, בארצות הברית ובמדינות מערב אירופה השיטה היתה פופולרית למדי, ובמשך השנים בוצעו למעלה מ-60,000 ניתוחים מסוג זה. אולם העובדה שהמטופלים לא חזרו לאיתנם (ומצבם אף הורע באופן משמעותי) החלה להעלות בסופו של דבר ספקות לגבי היעילות של השיטה. בסביבות שנות ה-60 החלה השיטה הקלינית לרדת מגדולתה, והטיפול פסק כמעט לחלוטין בתחילת שנות ה-70.

אחת המנותחות המפורסמות ביותר שעברה את הטיפול הגס הזה היא רוזמרי קנדי, אחותו של ג'ון קנדי. העלמה קנדי הופנתה בתחילת שנות ה-20 לחייה לטיפול לאחר שאביה התלונן בפני רופא המשפחה על מצבי הרוח המשתנים שלה. הרופא יעץ לבצע את הטיפול של מוניז, ומי שהיה אמון על הניתוח היה ד"ר וולטר פרימן, אחד המומחים הגדולים ביותר של השיטה ופטרונה הפעיל ביותר בארצות הברית. תוצאות הניתוח הביאו את קנדי למצב מנטלי חמור ביותר, ולמעשה היא הפסיקה לתפקד בכוחות עצמה. למרות מצבה הקשה היא חיה עד גיל 86, והיתה לראשונה בין בני משפחת קנדי שמתה בנסיבות טבעיות. המקרה של רוזמרי קנדי יזם את אולימפיאדת הנכים, אשר מתקיימת גם בימים אלה ממש.         

העובדה שמוניז זכה בפרס הנובל לרפואה עבור שיטה כל כך בלתי תקינה גם מבחינה רפואית וגם מבחינה אנושית היא לא דבר מעודד. בכך פרס הנובל שהוענק לו הוא מאכזב אפילו יותר מפרס הנובל לרפואה לשנת 1926 שהוענק ליוהאנס פיגיבר, אשר "גילה" שמחלת הסרטן נגרמת על ידי תולעים.

המכונית החשמלית השכונתית

היום היתה הפעם הראשונה שראיתי מכונית חשמלית. כלומר, ראיתי כבר מכוניות חשמליות בעבר, אבל תמיד היו עליהן סמלים מסחריים של ספונסרים ועשרות סטודנטים התגודדו מסביבן בפוזה של אנשים מאוד עסוקים. הפעם זה היה שונה. המכונית חנתה לה בנונשלנטיות ברחוב, כאילו היתה סתם עוד מכונית רגילה. פתאום מסתבר שלמכוניות חשמליות יש גם שימוש נוסף, פרט להיותן צעצוע של סטודנטים ומרצים באוניברסיטה.

בדיקה קצרה העלתה שהמכונית, מסוג Kurrent, היא מכונית חשמלית המוגדרת "מכונית שכונתית". היא מותאמת למהירויות של בערך 45 קמ"ש, וטווח הנסיעה שלה הוא כ-50 קילומטרים. זמן הטעינה (מסוללה ריקה לחלוטין למלאה לחלוטין) הוא כ-8 שעות, ואת זה אפשר לעשות משקע ביתי רגיל.

בנתונים אלה לא נראה שהמכונית הזאת יכולה לשמש ככלי רכב עיקרי של משק בית ממוצע, אבל במקרים רבים יכולה לשמש ככלי רכב שני אשר תפקידו להוביל אדם יחיד (או שניים) מהבית לעבודה ובחזרה. היתרון הגדול של כלי הרכב הזה, מלבד היותו שקט וידידותי לסביבה, הוא עלות התפעול הזולה שלו. המכונית הזאת כמעט שלא צורכת טיפולים, ובמחיר של ליטר אחד של בנזין היא יכולה לגמוע בערך 150 קילומטרים.

אבל מה שעוד מיוחד בכלי הרכב הזה הוא המחיר. מכונית אחת כזאת עולה בסך הכל 9,800 דולר, ובנוסף מובטחות לרוכשים גם הקלות מס שונות. כלומר, אם היא היתה נהנית בישראל מאותה רמת מיסוי לה היא זוכה בארצות הברית, מחיר מכונית חדשה כזאת היה בערך 35,000 ש"ח. המכונית הזאת אולי לא עונה על הצרכים של כולם, אבל בעלות כל כך נמוכה יכול להיות שהיא תמצא קהל לקוחות מסויים. היא גם לא דורשת תשתית מיוחדת. פשוט מכניסים אותה לשקע, מחכים קצת, ונוסעים.

 

מחקר מדעי חושף – קיים קשר בין איכות האוכל לבין ההנאה מהארוחה

במחקר שהתבצע באוניברסיטת פרדו (מהאוניברסיטאות המובילות בעולם) שבארה"ב, נעזר צוות המדענים יאנג נמקונג וסוצ'אונג ג'אנג בכילים מתימטיים מורכבים בכדי לחשוף קשר אשר בוודאי ישנה את סדרי העולם בכל הקשור לענף המסעדנות. המדענים חושפים שקיים קשר בין איכות האוכל לבין מידת שביעות הרצון של הלקוח מהביקור במסעדה. ממש כך. את הסנסציה הם מסכמים במאמר שהתפרסם בכתב העת Journal of Hospitality & Tourism Research, בו הם מציינים באופן מפורש:

With a structural equation modeling technique, this study shows that overall food quality significantly affects customer satisfaction and behavioral intentions and also revealed that the relationship between food quality and customer behavioral intentions is mediated by satisfaction.

ממצא זה הביא את החוקרים למסקנה המתבקשת, והיא שאיכות המזון הוא גורם חשוב אשר עשוי לגרום ללקוחות לחזור ולסעוד במקום. את התובנה הזאת הם מסכמים בתור הנחיה לבעלי המסעדות:

Thus, managers should pay attention to the key food quality attributes that elicit customer satisfaction and enhance return visits in the restaurant business.

.

למאמא המלא:

Young Namkung, SooCheong Jang, Does Food Quality Really Matter in Restaurants? Its Impact On Customer Satisfaction and Behavioral Intentions, Journal of Hospitality & Tourism Research, Vol. 31, p. 387-409, 2007.