Monthly Archives: אוגוסט 2008

מבט מקרוב על שיטות הסחת הדעת של חברות התרופות

מידת האמינות של מאמרים מדעיים המתארים ניסויים קליניים בתרופות הוא נושא מוכר ושנוי במחלוקת, והספקנים שביננו נוהגים לציין את נוכחותם השלילית של האינטרסים הכלכליים שכותבי המאמרים נאלצים להתייחס אליהם.

 

אבל מאמר שפורסם על ידי קבוצת חוקרים מאונ' ייל בכתב העת הרפואי המכובד Journal of the American Medical Association  חושף מציאות עגומה הרבה יותר, ומטיל צל כבד על מה שבעצם קורה ב"שוק" פרסום הניסויים הקליניים. אמנם דיווחים על ביצועיהן של תרופות מסויימות מתבררים לעיתים כבלתי מדוייקים, אבל מה שחושפים החוקרים מייל הוא תהליך שיטתי ומתוכנן של קידום תרופות דרך מאמרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים.

 

במרכז המחקר נמצאת התרופה רופקוקסיב, אשר שווקה בשם המסחרי ויוקס. תרופה זו עמדה במבחנים קליניים אשר הראו כי התרופה ראוייה לשימוש ואושרה על ידי מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA), אולם בסוף 2004 הורדה מין המדפים לאחר שנמצא קשר בין שימוש בתרופה לבין סיכון מוגבר להתקף לב ולשבץ מוחי, מה שהוביל לסדרת תביעות ענק נגד היצרנית, ענקית התרופות מרק (Merck).

 

בעיקבות התביעות שהוגשו נגדה ובהוראת בית המשפט, חשפה חברת מרק את המסמכים הקשורים לפיתוח ושיווק התרופה. הנגישות לחומר החקירה איפשרה לצוות מאונ' ייל לנבור במיליוני המסמכים, לבדוק את שיטות העבודה של החברה ולהשוות בין מסמכים שנכתבו על ידי עובדי מרק לבין פרסומים בכתבי עת מדעיים שנכתבו לכאורה על ידי אנשי אקדמיה.

 

התוצאות מלמדות על תבנית שיטתית ומתוכננת היטב לפיה עובדי חברת מרק ביצעו את הניסויים וכתבו את המאמרים שמתארים אותם, אבל לאחר השלמת העבודה גייסו אנשי אקדמיה אשר יסכימו לפרסם את המאמר בשמם. החוקרים של ייל מצאו מספר רב של מאמרים שבמקור הופיעו עליהם שמות של עובדי מרק, אך התפרסמו בכתבי העת תחת רשימת שמות שונה מהרשימה המקורית. רשימת הכותבים של המאמרים שהתפרסמו אמנם כללה את שמות עובדי מרק, אבל בדרך כלל שמם נסוג לאחור ברשימת הכותבים, כשאת המקומות הראשונים תופסים אנשי אקדמיה אשר שמם לא הופיע כלל על המאמר המקורי. התמורה עבור השימוש בשמם של הכותבים נעה בין 750 ל-2500 דולר. עוד מתברר שחלק מהמאמרים כלל לא נכתבו על ידי עובדי מרק, אלא הוזמנו על ידי אנשי השיווק של מרק מחברות המתמחות בכתיבת מאמרים. מאמרים אלה נכתבו על ידי כותבי צללים, אך נחתמו בשמם של עובדי מרק ואנשי אקדמיה. יחד עם זאת יש לציין שלא כל אנשי האקדמיה אליהם פנתה החברה נאותו לקיים את שיתוף הפעולה או לקבל את התמורה הכספית.

 

הגשת מאמר העוסק בניסוי קליני דורש גילוי נאות של כותבי המאמר באשר למקורות המימון של המחקר. בדיקה של המאמרים הרלוונטיים העוסקים בניסויים קליניים הראתה שב-92 אחוז מהמקרים נרשמו הבהרות מתאימות המציינות שהמחקר מומן על ידי חברת מרק. למרות שמידת הדיווח היחידה המתקבלת על הדעת היא 100%, אפשר להתייחס לממצא זה כחמור באופן מתון. אולם בדיקה של מאמרי סקירה חשפה תמונה שונה לחלוטין, כאשר למעלה מ-70 אחוז מהמאמרים שהתפרסמו לא דיווחו כנדרש על כך שהמחקר מומן על ידי מרק. בנוסף לכך, רוב מכריע של מאמרי הסקירה נכתבו תחת שם אחד בלבד של איש אקדמיה, מה שמחק למעשה לחלוטין את העיקבות לענקית התרופות.

 

אמנם המחקר התמקד בתרופה אחת בלבד שמיוצרת על ידי חברה אחת, אבל שיטת הפעולה של חברת מרק מטילה כתם על הניסויים הקליניים המתפרסמים בכתבי העת הרפואיים.

.

  

למאמר המלא:

Joseph S. Ross, Kevin P. Hill, David S. Egilman, Harlan M. Krumholz,, 2008, Guest Authorship and Ghostwriting in Publications Related to Rofecoxib, Journal of the American Medical Association, 299, p. 1800-1812.

מי שעשיר יותר חי יותר. האמנם?

 

כתבה שהופיע באתר מעריב NRG המתבססת על דו"ח של ארגון הבריאות העולמי קובעת, בין השאר, שקיים קשר בין מצב כלכלי לבין תוחלת החיים. קשר זה הוא למעשה אינו חדש כלל, ומספר בלתי מבוטל של מחקרים בלתי תלויים מצביעים על מתאם די ברור בין שני המשתנים, אשר דברו הגיע לא פעם גם אל המדיה הפופולרית. אמנם אין עוררין על כך שקיים מתאם בין השניים, אבל כידוע (אני מקווה) מתאם אינו מעיד על סיבתיות. ברור שאדם אשר גר במקום בו אין שירותי בריאות ראויים או שאין ביכולתו לממן טיפולים מצילי חיים עשוי לחיות באופן ממוצע פחות משכנו העשיר יותר. גם העדר פיקוח תברואתי ותנאים סניטריים גרועים עשויים לתרום את חלקם לקיצור תוחלת החיים. כל אלה כמובן קשורים למצב הכלכלי, ומכאן נוצר קשר לכאורה בין עושר כלכלי לבין תוחלת החיים.

 

אבל במאמר שהתפרסם לאחרונה מציינים שני חוקרים מאונ' אלבאמה ואונ' קיוטו את תוחלת החיים במחוז אוקינוואה שביפן כמקרה מעניין של דוגמא נגדית. מחוז אוקינוואה ידוע כמקום בו תוחלת החיים היא הארוכה ביותר בעולם, וזאת למרות שזהו חבל הארץ העני ביותר ביפן. מעבר לכך, גם בדיקה בין תושבי החבל מראה שלא קיים מתאם בין העושר או המעמד החברתי של התושבים לבין תוחלת החיים. ממצא מעניין נוסף הוא שאנשים אשר עזבו את האי ועברו לחיות במקומות עשירים יותר לא רק שלא האריכו את תוחלת החיים שלהם, אלא אף קיצרו אותה.

 

חלק מהסיבות אותן מציינים החוקרים במאמר יכולות להחשב השערות בלבד, ולא טיעונים מדעיים קבילים. בין השאר הם מציינים את מוסר העבודה הנמוך (בקנה מידה יפני) הנהוג באוקינוואה לעומת מה שהם מכנים "אנשי משכורת", אשר מקדישים את מרבית השעות בהן הם ערים למקום העבודה שלהם. ייתכן שגם לתזונה הייחודית ולתפקידם המרכזי של המבוגרים ברשת החברתית האוקינאווית יש תפקיד כלשהו. ככל הנראה שלהיררכיה החברתית יש תפקיד בקביעת אורך החיים, אבל אוקינוואה היא אולי דוגמא לכך שלהיעדר ההיררכיה יש תפקיד משמעותי אף יותר.

למאמר המלא:

William C Cockerham, Yukio Yamori, 2008, Okinawa: an exception to the social gradient of life expectancy in Japan, Asia Pacific Journal of Clinical Nutrition, vol. 10, p. 154-158

.

בייג'ין 2008 והעתיד של (הסמים) בספורט

ההיסטוריה של הספורט צמודה למעשה להיסטוריה של תרופות ספורט, החל מהעשבים מחדדי החושים של הגלאדיאטורים הרומאים, דרך הטיפולים ההורמונליים של התקופה המזרח-גרמנית, ועד לתוספים המתוחכמים יותר של ימינו. בניגוד למה שנהוג לפעמים לחשוב, חלק גדול מהחומרים האסורים לשימוש היו אסורים גם בשנות ה-70 וה-80, אבל שילוב של העדר שיטות בדיקה ולעיתים קרובות אף היעדר מוטיבציה גרם להדחקת הנושא, מה שהוביל לסדרת הישגים חסרי תקדים שאיש לא הצליח להתקרב אליהם עד היום, כדוגמת שיאי העולם הותיקים של מריטה קוך מאייר או בנות משפחת ג'ויינר המורחבת.

אבל למרות שה"חגיגה" של שנות ה-80 הסתיימה ממזמן, עדיין ניתן למצוא הישגים יוצאי דופן כגון זה של השחיינית דרה טורס, אשר שיפרה את שיאה האישי בגיל 41, או אלה של מייקל פלפס ויוסיין בולט, אשר נידמה שהיו משפרים גם את שיאו האלמותי של סרגיי בובקה אילו רק היו נותנים להם להתחרות זה בזה בקפיצה במוט. בנוסף לכך, אפשר גם למצוא סיפורים רפואיים (ואנושיים) מרתקים כמו זה של מארטן ואן-דר-וויידן ההולנדי, אשר הפך מאדם גוסס מלוקמיה לאלוף אולימפי באחד הענפים המפרכים ביותר בבייג'ין 2008. סביר להניח שאיש מהם לא מסתכן בנטילת חומרים אסורים (וגם השמועות המרושעות על שעונים סיניים מכוונים מראש הן חסרות בסיס), כולם, ככל הנראה, נעזרים בטכנולוגיות החדישות ביותר של רפואת הספורט כדי להוריד את כמה מאיות השניה אשר מפרידות בין מדליה אולימפית לבין חזרה הביתה בידיים ריקות.

אחת השיטות שיכולות לסייע לשפר את הביצועים האתלטיים היא תרופות המיועדות להתמודד בדיכאון או בתחושת עייפות כללית. אמנם לתרופות אלה אין השפעה ישירה על היכולת הפיסית של הגוף, אבל מחקרים מצביעים על כך שהשינוי במצב המנטלי מסייע ליכולת הריכוז וכך משפר את ביצועיו הכלליים של הספורטאי. בהקשר זה התפרסמה במיוחד האצנית האמריקאית קלי ווייט, אשר זכתה באליפות העולם באתלטיקה קלה בשנת 2003 תוך שהיא משפרת באופן ניכר את שיאיה האישיים. כשנה לאחר מכן התברר שווייט השתמשה במודפיניל ברמה העולה על המותר, והמדליות נשללו ממנה. אמנם במקרה ספציפי זה בדיקת דם או שתן היתה יכולה למצוא את המינון האסור, אבל הדרך היחידה לוודא באופן חד-משמעי המצאות תרופות לטיפול בדיכאון היא באמצעות ביופסיה של המוח – הליך פולשני מאוד שביצועו אינו מתקבל על הדעת למטרות מסוג זה.

בשנת 1997 גילה צוות מדענים מ-NIH ואונ' ג'ונס הופקינס שמיסוך של החלבון מיוסטטין גורם להכפלת מסת השריר של עכברי מעבדה. כמה שנים לאחר מכן נמצאה אבחנה זהה גם בכלבים. מיד לאחר פרסום התגלית, דיווחו צוות החוקרים על מספר רב של פניות מכיוונם של מרימי משקולות, אשר התנדבו בחפץ לב לשמש אובייקטים לניסוי שייערך בבני אדם. אבל למרות מאגר המתנדבים הבלתי נידלה, המבחן התבצע דווקא במקרה, כאשר נולד בגרמניה ילד אשר אובחן כסובל מפגם בו התאים שלו אינם מיצרים את החלבון האמור. עצם היותו של הילד בריא לחלוטין מעלה את האפשרות המעשית להשתמש בשיטה זו כדי לשפר את היכולת הפיסית. במידה שמיסוך החלבון יתבצע בצורה הרגילה באמצעות נוגדנים, כמובן שקל מאוד יהיה לאתר את קיומם של הנוגדנים בדם וכך לזהות את השימוש בשיטה הפסולה. אולם שיטות החוסמות את ה-RNA הקשור לייצורו של החלבון בתא עשויות להיות כמעט בלתי אפשריות לזיהוי. שיטות אלה הן פופולריות כיום בעיקר לניסויים במעבדה, אבל אי אפשר לפסול שימוש עתידי מסוג זה.

בשנת 2006 נעצר ת'ומס ספרינגסטיין, מאמן אתלטיקה גרמני, לאחר שניסה להניח ידיו על וירוס אשר גורם לגוף לייצר כמויות גדולות יותר של כדוריות דם אדומות. השימוש בווירוסים מהונדסים על מנת להחדיר לגוף גנים שונים מושך תשומת לב מחקרית משמעותית בשנים האחרונות, אם כי נראה שנמצא בתחילת דרכו. למרות זאת, דבר המעצר הביא לספקולציות לפיהן שיטה זו תהיה פופלרית למדי בבייג'ין 2008. גם במקרה זה, זיהוי השימוש בשיטה זו עשוי להיות בעייתי.

אחת ההבטחות הגדולות ביותר בתחום רפואת הספורט (ורפואה בכלל) הם תאי הגזע – אותם תאים "כלליים" ההופכים לתאים הרצויים בהתאם לטיפול הדרוש. בעזרת תאי גזע ניתן יהיה להגדיל את מסת השריר או את צפיפות העצם למידה הרצויה. מכיוון שמדובר פשוט בתאים של אותו גוף, כנראה שיהיה קשה מאוד לזהות שימוש בטיפול מסוג זה. בנוסף לכך, ההבדל בין שימוש מותר לבין שימוש אסור במקרה זה הוא גבול דק מאוד, שכן תאי גזע יכולים להיות יעילים מאוד בטיפול בפציעה, למשל, וקביעת כללים לשימוש בהם עשויה להיות משימה לא פשוטה.

תופעה אחרת שמושכת אליה תשומת לב מיוחדת היא תופעת "היד החמה", בה ספורטאים מדווחים על תחושה זמנית של חידוד החושים ותגובה חדה ומהירה להתרחשויות. מחקר שהתפרסם בשנת 2004 באונ' ג'ורג'יה טק הוביל לאנאנדאמין – מעביר עצבי (ניורוטרמסמיטר) אשר פועל כמתווך בין המוח לבין מערכת העצבים. תוספת של חומר כימי זה עשויה לשפר במידה משמעותית את יכולת הריכוז והתגובה של ספורטאים, ומנגד היא יכולה להיות קשה מאוד לזיהוי, וזאת במידה שהחומר הנוסף זהה לחלוטין לחומר הטבעי הקיים בגוף.

שיטות אימון חדשניות גם הן יכולות לשפר במידה ניכרת את היכולות הטבעיות של הספורטאי. דוגמא לכך היא השחיינית דרה טורס, אשר בגיל 41 הצליחה לשפר את שיאה האישי. הישג זה הוא יוצא דופן בכל ענף ספורט, אבל כאשר מדובר בתחרות הקצרה ביותר באולמפיאדה כולה (מבחינת מרחק) הנמשכת לא יותר מכמה שניות, הרי שמדובר בהישג בלתי נתפס. על פי מאמנת הכושר של טורס, עיקר סודה הוא בשיטת אימונים ייחודית בה היא עובדת על השרירים בעודם מכווצים, וכך בונה שרירים ארוכים, צרים וגמישים יותר.

אבל מי שמושך את עיקר תשומת הלב הוא השחיין מייקל פלפס, אשר לא נוהג לפרט יותר מדי לגבי שיטות האימונים שלו. מה שכן אפשר לשים לב אליו זה מבנה הגוף הייחודי שלו. גובהו של פלפס הוא בערך 1.93 מ', אבל רגליו מתאימות לאדם בגובה 1.80. מנגד, הוא מצוייד בכפות ידיים ענקיות ובמוטת כנפיים של אדם בגובה 2.05 מ'. כלומר, אם נשווה את פלפס לנבחרת החלומות של ארצות הברית, מדובר באדם עם רגליים קצרות יותר מאלה של כריס פול, אבל ידיים ארוכות יותר מידיו של לברון ג'יימס. בעוד מוטת הידיים הענקית שלו מאפשרת לו לבצע תנועות ארוכות ולדחוף כמות גדולה של מים. הרגליים הקצרות מאפשרות לו לשלוט טוב יותר בגוף בזמן השחיה וכן לבצע את הפניות הקטלניות בסיום הבריכה. למרות הרגליים הקצרות, כפות הרגליים של פלפס אינן קטנות כלל, ומידת הנעליים שלו בסקלה האירופאית היא 50. יחד עם יכולת סיבולת מצויינת ומשמעת אימונים נוקשה, התוצאה היא 8 מדליות זהב באולמפיאדה אחת.

הקשר בין דימוי עצמי נמוך לתאוות למותגים

הקשר בין תאוות מותגים בלתי נשלטת לבין דימוי עצמי נמוך נחשב לאלמנט די מוכר של "פסיכולוגיה בגרוש", למרות שאובחן באופן מחקרי כבר בשנות ה-80. קשר זה משמש לעיתים כטיעון עבור אנשי חינוך המתנגדים ל"שטיפת המוח" של יצרני מותגים, או את אלו המוחים כנגד פירסומות האמורות לגרום לצרכן להרגיש נחות לעומת הדמות שבפרסומת, המדובבת אותו למהר ולרכוש את המוצר אותו היא מנסה לקדם. אבל למרות שהקשר בין דימוי עצמי וחוסר בטחון לבין רכישת מוצרים נבדק כבר בעבר, המחקר התמקד בעיקר במבוגרים, והשפעתו על ילדים לא נמדדה. 

לן צ'אפלין מאונ' אילינוי ודבורה ג'ון מאונ' מינסוטה הן ככל הנראו מהראשונות שבדקו את הקשר הזה באופן מחקרי על אוכלוסיה של ילדים, והתמקדו בבני 8 עד 18. במאמר המסכם את המחקר, אותו פרסמו בכתב העת הנחשב Journal of Consumer Research, מראות השתיים קשר ברור בין דימוי עצמי נמוך לבין האובססיה לרכישת מותגים. החוקרות גם מצאו שהחומרנות של הנבדקים עלתה בהדרגה מגיל 8 עד שהגיעה לשיא בסביבות גיל 12 עד 13, אז החלה לרדת בהדרגה. כלומר, מידת החומרנות אינה קבועה, והיא מתשנה בהתאם לגילו של הנבדק. מנגד, עליה קטנה ברמת הדימוי והבטחון העצמי לא רק שמורידה את החומרנות במידה ניכרת, אלא מבטלת את הצורה שבה משתנה החומרנות ביחס לגיל, כפי שניתן להתרשם מהגרף הבא:

 

 

 

 

למאמר המלא:

Lan Nguyen Chaplin and Deborah Roedder John, Growing up in a Material World: Age Differences in Materialism in Children and Adolescents, Journal of Consumer Research, Vol. 34, No. 4: pp. 480-493, 2007.

התשובה לשריפות היער – חרקים רובוטיים

ברעיון שנראה כאילו נלקח מתוך סרט פעולה מצוייר לילדים בני 10, מציעים מדענים מאוניברסיטת מדנברג-סטנדל שבגרמניה להתמודד עם הבעיה הקשה והמוכרת של שריפות יער באמצעות נחיל של חרקים רובוטיים ענקיים, אשר ישוטטו להם ביערות ויכבו שריפות פוטנציאליות עוד לפני שהן הופכות לאסונות אקולוגיים כוללים.

גיבורי-העל המוזרים הללו נקראים OLE, שזה איכשהו בגרמנית קיצור ל"כבאי שטח". אורכו של כל חרק כזה הוא כ-1.5 מטרים, ומשקלו מעל 100 קילוגרם. מערכת חיישני חום מאפשרת לחרק לחוש בשריפה ממרחק של עד 800 מטר, וששת הרגליים שלו אמורות לספק לו יכולת עבירות גבוהה במיוחד בדרכו למקום האירוע. עם הגיעו ליעד, יכול הרובוט לדווח על המשבר המתהווה למרכז הבקרה, אך בו בזמן גם לפתוח במאבק יזום בשריפה בעזרת חומרי כיבוי אותם הוא יורק מחרטומו.

אחד היתרונות של רובוט כזה על פני כבאי אנושי הוא שמבנה גופו יהיה עשוי מסיבים קרמיים עמידים לאש, אשר יאפשרו לו להיות עמיד בטמפרטורות גבוהות של עד 1000 מעלות סלציוס.

מחירו של כל רובוט כבאי לא אמור להיות זול, והוא מוערך בין מאה למאתיים אלף דולר. למי שיישקול לאסוף רובוט כזה לעצמו למזכרת, מציינים המתכננים שמכשיר ה-GPS שמותקן עליו ייאפשר מעקב אחרי מיקומו של כל רובוט כזה, ויביא בהכרח למציאתו של הרובוט ומכאן ללכידתו של הגנב הנלוז.
 

תורת הגזע של ג'יימס ווטסון

המדען ג'יימס ווטסון ידוע בעיקר בזכות עבודתו החלוצית בתחום הגנטיקה, ובפרט הודות לתגלית מולקולת הד.נ.א, אשר אף זיכתה אותו בפרס נובל (בנסיבות שהן במקרה הטוב שנויות במחלוקת). אבל פרט לתגליות המדעיות שלו, ווטסון גם ידע להגיע לכותרות בעזרת התבטאויותיו השערורייתיות, אשר פורשו באופן מעליב כלפי נשים, הומוסקסואלים, אנשים הסובלים מעודף משקל, ועוד. אבל האמירה אשר יצרה את המהומה התקשורתית המשמעותית ביותר היתה ככל הנראה הביקורת שהשמיע כלפי מדיניות הסיוע של המערב למדינות אפריקה, בה טען שמדיניות זו מבוססת על ההנחה השגויה, לדעתו, לפיה האינטיליגנציה של השחורים היא שקולה לאינטיליגנציה של האדם הלבן.  למרות שמדענים בכירים מיהרו לגנות את הדברים (רבים מהם מכירים מקרוב את אישיותו הבעייתית, ולא הופתעו מכך), דבריו של ווטסון מיקמו את עצמם בציבורים מסויימים כאמת שאסור לומר אותה, או כעובדה מדעית אשר אסור לציין ברבים מסיבות של פוליטיקלי קורקטיות.

מכיוון שכל אמירה של ג'יימס ווטסון מתקשרת באופן כמעט אוטומטי לגנטיקה, חשוב לציין שההבדלה מבחינה גנטית בין אנשים שחורים ללבנים היא הבדלה שרירותית למדי, ואינה משקפת הבדלים גנטיים מהותיים. האמירה שקיימים הבדלים גנטיים מסויימים בין שחורים ללבנים היא אמנם נכונה עובדתית, אבל חוטאת לאמת שכן הבדלים גנטיים משמעותיים באותה מידה קיימים בין כל אדם לכל אדם אחר. למעשה, ניתן למצוא אנשים באפריקה אשר שייכים לאותו שבט, וההבדלים הגנטיים בינהם יהיו רבים יותר מאשר ההבדלים בין כל אחד מהם לבין אדם אירופאי. אבחנה זו תואמת את הממצאים המראים שהמין האנושי התפתח ביבשת אפריקה. לכן, לעובדה שהגזעים ניקבעו על פי צבע העור אין משמעות גנטית מהותית באופן מיוחד, והסיבה לכך היא פשוט שצבע העור הוא דבר שקל מאוד לזהותו. כלומר, בזמן שקשה למדוד תכונות כגון טוב הלב או רמת האינטיליגנציה, את צבע העור ניתן לאבחן במבט חפוז. לכן דווקא אינדיקטור זה הפך למבדיל עיקרי בין בני האדם, למרות שמשמעותו מבחינה גנטית מסתמנת כמתונה למדי.

אבל הנתון עליו מבסס ווטסון את התאוריה שלו הוא מבחן האינטיליגנציה (IQ), שבהקשר אליו הוא טוען שההישגים של תושבי מדינות אפריקה נמוכים באופן משמעותי מהישגיהם של תושבי המדינות המתועשות. גם טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, אך אינה קשורה לתאוריה שבה היא אמורה לתמוך. כידוע, מבחני ה-IQ הם יחסיים, והתוצאה מנורמלת כך שהאדם הממוצע יהיה בעל רמת אינטיליגנציה של בדיוק 100. אבל אם בודקים את המספרים הגולמיים שלפני הנירמול, אפשר לראות בבירור שרמת האינטיליגנציה הכללית עלתה במקומות מסויימים בעשרות אחוזים במשך תקופה של כמה עשרות שנים. לא ברור מה מקור העליה הזאת, אבל התקופה הקצרה מלמדת שאין שום סיכוי שהתשובה לכך נמצאת בגנום האנושי. אמנם לא ידוע מה בדיוק מודד מבחן ה IQ, אבל מה שברור הוא שהוא לא מודד את האינטיליגנציה המולדת, ולכן אינו מהווה אינדיקציה ברת השוואה בין אנשים מתרבויות שונות.