Monthly Archives: מאי 2008

הנדסה גנטית לא תפתור את משבר המזון העולמי (הנכחי)

תוך כדי זיפזופ מנומנם וחסר תכלית בין תוכניות הבוקר, נחתתי לגמרי במיקרה על מרואיין שבדיוק מילמל כמה מונחים שנשמעו מוכרים. התעקבות קלה בערוץ לימדה אותי שהנושא המדובר הוא משבר המזון העולמי. הפרשן המעונב וחמור הסבר שהופיע בתוכנית הסביר באופן רהוט ומשכנע שהנדסה גנטית היתה יכולה לפתור כהרף עין את משבר המזון העולמי ואף להאכיל את מדינות אפריקה העניות, ורק איגודי צרכנים היסטריים וכמה אירגונים סביבתיים טורדניים עומדים בדרך ומונעים בגופם את הגאולה. "אז מה שאתה טוען בעצם זה שרק בגלל אמונות מסורתיות אנחנו לא מייצרים מספיק אוכל בשביל כולם?", הרים המראיין הכנוע להנחתה. "בדיוק כך!", קפץ הפרשן על המציאה, והמשיך בתיאורים שופעי בטחון ועתירי מונחים מדעיים עד כמה מזון מהונדס גנטית הוא בריא ובטוח בדיוק כמו מזון רגיל ואף יותר מכך, תוך שהוא מוחה על הקשיים שמציבות הרשויות בפני אלו שרוצים לשווק אותו לציבור.

השיטה המפוקפקת לקידום רעיונות לפיה פרשנים יודעי-כל מסבירים את הדיעה המקצועית והשקולה, ומולה מוצגת הדיעה המנוגדת כדלות אינטלקט של אספסוף נבער ומוכה באמונות תפלות אינה המצאה חדשה. אולם כמו בחלק גדול מהמקרים, גם במקרה זה החליפות המהודרות וטון הדיבור שופע הבטחון אינם יכולים לחפות על עובדות שגויות והנחות שבינן לבין המציאות יש קשר מתון בלבד.

הבעיה מתחילה כבר בעצם השימוש בביטוי המטעה "הנדסה גנטית". תחום הגנטיקה נמצא עדיין בתחילת דרכו, ואינו עומד בשום אופן בקריטריונים אשר מאפשרים להגדיר אותו כ"הנדסה". בידע הקיים כיום, שינוי גנטי באורגניזמים הוא קשה מאוד לניתוח, וכולל בתוכו מרכיב גדול של חוסר ודאות. ניסויים "רטובים" סובלים מקושי להתמודד עם כמות עצומה של גנים שונים ומספר כמעט אינסופי של צירופים. בנוסף לכל זה, קיים גם הקושי לדעת מה באמת קרה לאורגניזם שעבר שינוי גנטי מסויים. גם ניתוח רצפים (בלאסטים למינהם) עדיין רחוק מלספק את הסחורה. המחקר האינטנסיבי בתחום הגנטיקה הביא עימו שתי מסקנות חשובות. הראשונה היא שמספר הגנים הוא נמוך בהרבה ממה שסברו תחילה. השניה היא שדרך הפעולה של הגנים היא סבוכה ומורכבת ממה שהיה נדמה בתחילת הדרך. אם בעבר סברו שלתכונות שונות יש גנים מסויימים שקובעים אותן, היום ידוע שלא כך הם פני הדברים. למשל, גובהו של אדם אינו נקבע על ידי גן "גובה" יחיד, אלא על ידי מאות גנים שונים שפועלים בהרמוניה.

אולם הידע המועט הקיים כיום אינו רק מקשה על יישום מעשי של הטכנולוגיה, אלא אף מהווה סכנת חיים של ממש. חוסר היכולת לחזות את תוצאותיו של שינוי גנטי היא בעצם מחסום משמעותי העומד בפני מוצרי מזון "מהונדסים". למעשה, מה שהפרשן המכובד שכח לציין הוא שעשרות אנשים כבר מצאו את מותם בגלל הנדסה גנטית כושלת, ומאות הפכו לנכים לכל ימי חייהם.

המקרה הידוע ביותר של הנדסה גנטית בלתי זהירה הוא כנראה המקרה של חברת "שווה דנקו", שהתרחש בשנת 1989. תחילתו של המקרה הוא בהחלטה של החברה היפנית לייעל את תהליך הייצור של תוספי מזון בעזרת בקטריה מהונדסת גנטית. למרות השינוי המהותי בתהליך הייצור, בחרה החברה שלא ליידע את יצרני המזון האמריקאיים אשר רכשו ממנה את התוסף. אם הייתי יודע איך אומרים "יהיה בסדר" ביפנית, הייתי יכול לדעת בדיוק מה עבר להם בראש בזמן שהם קיבלו את ההחלטה חסרת האחריות. זמן קצר לאחר המעבר לטכנולוגיה החדשה החלה מגיפה מסתורית וקטלנית להשתולל בארצות הברית. חקירה מאומצת של הרשויות הצליחה לגלות שהנפגעים מהמחלה (שנקראת בקיצור EMS) צרכו תוספי מזון, והעיקבות הובילו לבסוף אל תוספי המזון של חברת שווה דנקו. למרות שהחברה סברה שהבקטריה החדשה עושה את עבודתה כהלכה, הסתבר שמה שהיא בעצם ייצרה היה רעל קטלני. הבעיה הבלתי שגרתית גרמה לקושי מיוחד שעמד בפני הרשויות שניסו לאתר את מקור המחלה, והחקירה ערכה זמן רב ויקר. התוצאות היו קשות: 37 אנשים מצאו את מותם בעיקבות המחלה, וכ-1500 הפכו לנכים לכל ימי חייהם.

מקרה "שווה דנקו" הוא אמנם דוגמא שאינה לחלוטין הוגנת כלפי שינויים גנטיים במוצרי מזון, ולא כל שימוש בשינויים גנטיים צפוי להסתיים (או אף להתחיל) כמו אותו מקרה קשה. אבל מצד שני חשוב גם להבין שכמו בתחומים רבים אחרים, החשש מפני טכנולוגיה חדשה אינו מוגבל לעולמם של חסידי תאוריות הקונספרציה והאמונות התפלות.

 

אזהרה לציבור – מחקר חדש קובע שאכילת אש מזיקה לבריאות

רעידת אדמה בעולם המחקר הרפואי. מחקר חדש ומהפכני שהתפרסם לאחרונה בכתב העת הרפואי המכובד “Australasian Radiology" קובע באופן חד משמעי שאכילת אש עלולה לפגוע בבריאות. את המחקר החשוב ערכו ד"ר מייקל גואנדליני וד"ר קארין סטיינק מבית החולים המחקרי של אוניברסיטת קוויסלנד, אוסטרליה.

במחקר השתתף אובייקט אחד (כנראה שקצת קשה למצוא אוכלי אש), שנבדק פעם אחת בלבד כשעתיים לאחר מופע אכילת אש. הממצאים המדאיגים שהתגלו כוללים קוצר נשימה, המופטיסיס (שיעול או יריקה של דם), עליה בחום הגוף וכאבי שרירים. סריקת CT אף העלתה חשש לנמק, הצטברות נוזלים בצדר (הקרום העוטף את הריאות), בריחת אוויר מחלל הריאה, וכן חשש לזיהום באיזור בית החזה.

החוקרים מסכמים את המאמר בקריאה לציבור לגלות אחריות ולהמנע מאכילת אש. למי שנסיבותיו האישיות אינן מאפשרות לנהוג בהתאם, ממליצים החוקרים להבדק לעיתים קרובות ולבצע מעקב יסודי אחר כל התפתחות בלתי שגרתית באיזור חלל בית החזה.

למאמר המלא:

Guandalini, M, and Steinke, K., 2007, “Fire-eating: Hazards of hydrocarbon aspiration” Australasian Radiology, vol. 51, p. 567–569

האיש שכותב 10 ספרים בשעה

נא להכיר פיליפ מ. פארקר. ד"ר פרקר הוא מרצה במכון INSEAD רב התהילה שבצרפת, אבל בזמנו הפנוי הוא גם כותב ספרים. מהזה כותב? מרביץ אותהשאילתה  באתר AMAZON מראה שעד היום (בצהריים) הספיק פרקר לפרסם לא פחות מ 85,894 ספרים. בין השאר הוא כתב מעל 700 ספרים על מכוניות, 3000 ספרים על חרקים, 150 ספרים על מסחר אלקטרוני, 70 ספרים על סנדוויצ'ים ו 1500 ספרים על משקאות אלכוהוליים.

הנה כמה דוגמאות לכותרות ספרים מאת פיליפ פרקר:

The 2007-2012 Outlook for Lemon-Flavored Bottled Water in Japan

 

The 2007-2012 World Outlook for Metal Household Medicine Cabinets

 

The 2002 Official Patient's Sourcebook on Muscular Dystrophy

 

Water Reuse in Brazil: A Strategic Reference, 2006

 

The World Market for Textile Tarpaulins, Awnings, Sunblinds, Tents, Boat Sails, and Camping Goods: A 2007 Global Trade Perspective

Running the Voodoo Down: The Electric Music of Miles Davis

 

וכאמור, הרשימה עוד ארוכה.

אז איך הוא עושה את זה? ד”ר פרקר פיתח תוכנה לכתיבת ספרים. התוכנה מחפשת באינטרנט ובמאגרי מידע שונים, מלקטת את המידע הדרוש, ומקבצת את הנתונים לספר. בכל כמה דקות מייצר בית החרושת הזה ספר חדש.

 

 

פיליפ מ. פארקר בויקיפדיה


 

נמצאה ראייה ראשונה לנכונות "תאורמת הקוף"

אי-מייל שרשרת אנונימי הפנה את תשומת ליבי לראייה הראשונה התומכת באופן אמפירי בנכונותה של תאורמת הקוף (Infinite Monkey Theorem). על פי התאורמה, אם ישב קוף לפני מכונת כתיבה למשך זמן אינסופי ויקיש על הקלידים בצורה אקראית, בסופו של דבר הוא ידפיס ללא טעויות את הכרזת העצמאות (לא חשוב של איזו מדינה). הסיכוי שקוף שאינו יודע קרוא וכתוב ידפיס דבר בעל תוכן הוא אמנם כמעט אפסי, אבל חשוב לזכור שעומד לרשותו משך זמן אינסופי להשלמת המלאכה. לכן, אחרי רצף כמעט אינסופי של מחרוזות תווים אקראיות, יתקבל לבסוף רצף אותיות שתוכנו זהה לזה של הכרזת העצמאות.

 

למרות ההגיון הפשוט העומד מאחורי התאוריה, היא מעולם לא הוכחה בצורה אמפירית, וזאת מטעמים מובנים שאין צורך לפרט. אבל תפנית משמעותית בחקר התאורמה נרשמה בחודש מאי 2007, אז התפרסם המאמר "Determination of dopant of ceria system by density functional theory", בכתב העת המכובד "Journal of Materials Science". המאמר אמנם עוסק בנושא שונה לגמרי, אבל הקשר שלו לתאורמת הקוף עובר דרך מאמר אחר שהתפרסם שנה קודם לכן בכתב העת המכובד אף יותר PNAS תחת הכותרת "Optimization of ionic conductivity in doped ceria". המשותף לשני המאמרים הוא – הכל. כלומר, למעט הכותרת, שני המאמרים זהים לחלוטין. כל משפט, כל מילה וכל אות זהים בשני המאמרים באופן מוחלט. אפילו התמונות והגרפים נראים בדיוק אותו הדבר. מכיוון שעל כל מאמר חתומה קבוצת חוקרים שונה, ההסבר היחיד לתופעה הוא שמתוך מספר אינוספי של מאמרים אקדמיים שנכתבים על ידי קבוצות שונות, שניים מהם לבסוף יהיו זהים לחלוטין. אין ספק שהממצא החדש מדגים באופן ברור את נכונותה של תאורמת הקוף.

 

האלגוריתם שמזהה ציורים של ג'קסון פולוק (כן, בטח).

 

התמונות של ג'קסון פולוק הן לדעת רבים מהמורכבות ביותר שצויירו אי פעם. בגלל המחיר האסטרונומי שלהן (ציור בודד נמכר בשנה שעברה ב-140 מיליון דולר), הן גם מהוות מוקד משיכה לנוכלים וזייפנים למינהם. כדי להתמודד עם בעיית הזיופים, החליט הפיסיקאי וחובב האמנות ריצ'ארד טיילר לרתום את הטכנולוגיה לטובת עולם האמנות (או עולם סוחרי האמנות, למען הדיוק), ופיתח תוכנה שמבוססת על מודלים מתמטיים סבוכים, אשר תוכל להבדיל בנקל בין עבודה מקורית של פולוק לבין זיוף נלוז.

 

טיילר השתמש בעבודתו בניתוח פרקטלים (צורות אשר חלקיהן הפנימיים דומים לצורה המקורית), וטען שהמודל המתמטי שפיתח מסוגל להבחין בפרקטלים ייחודיים ובלתי ניתנים לזיוף, שהאדם היחיד המסוגל לייצר אותם הוא "ואך גוך האמריקאי". את עבודתו הוא סיכם במאמר אותו פירסם בכתב העת Nature, הנחשב לספינת הדגל של כתבי העת המדעיים. מאז פרסום המאמר תפסה תאוריית הפרקטלים של טיילר תאוצה, והיוותה בסיס למחקרים וניתוחים נוספים של יצירותיו של פולוק. טיילר עצמו פירסם סידרת מאמרים בנושא, הוזמן להרצות בכנסים, ואף פרסם מספר ספרים שעסקו בפרקטלים בציוריו של פולוק.

כאשר אלכס מייטר, בנו של ידיד טוב של פולוק, מצא כמה עשרות ציורים ישנים במחסן בית אביו, נקרא טיילר לדגל על מנת להכריע בדבר האותנטיות של הממצאים. טיילר הפעיל את תוכנת. המחשב שלו, אשר קבעה ללא היסוס שמדובר בזיוף.

 

אולם בין אלה שקראו בשקיקה את מאמריו של טיילר היתה גם קת'רין ג'ונססמית', סטודנטית לאסטרופיסיקה מאוניברסיטת "קייס ווסטרן". ג'ונס סמית', חובבת אמנות בעצמה, החליטה להתעמק באלגוריתמים שפיתח טיילר ולנסות אותם. להפתעתה, היא גילתה שאם היא מציירת בעצמה ציור פשוט אשר נראה כמו "ציור שאימו הגאה של ילד בן 3 מדביקה על דלת המקרר", האלגוריתם של טיילר מודיע נחרצות שמדובר בעבודה מקורית של ג'קסון פולוק. אבל לא מדובר רק בציור אחד. כל ציור שהיא ציירה זוהה על ידי האלגוריתם כיצירה אותנטית של פולוק. ג'ונססמית' מיהרה לדווח על כך במאמר משלה שהתפרסם באותו כתב עת. במאמר היא הדגימה איך ציור פשוט שאותו ציירה בעצמה, ואף העניקה לו את הכותרת המתגרה "Untitled 5", מזוהה כציור של פולוק. טיילר, מצידו, מסרב עד היום לחשוף באופן מוחלט את היישומים של השיטות אותן פיתח.

 

No. 5, ג'קסון פולוק. (נמכר ב 140 מיליון דולר)

                      

Untitled 5, קתרין ג'ונס-סמית'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המצאה חדשה – חד אופן ממונע

חד האופן הממונע של הממציא בן ה-19 בן גולק הוא ללא ספק אחד מכלי הרכב היותר אקזוטיים שנראו בזמן האחרון. כלי הרכב הזעיר הזה מורכב משני גלגלים צמודים זה לזה, מנוע ומושב בודד. הוא אולי נראה כמו צעצוע, אבל למעשה יכול לשמש ככלי תחבורה לכל דבר. 

ממשק המשתמש של חד האופן הוא פשוט באופן קיצוני: אין לו הגה, דוושות או כפתורים כמו שאפשר למצוא באופנוע רגיל, אלא מתג אחד בלבד בעל שני מצבים – הפעל והפסק. השליטה בו מתבצעת על ידי הטיית משקל הגוף מצד אל צד, ותנועה קדימה ואחורה מגדילה או מקטינה את המהירות. לחד האופן יש יתרונות ברורים בנסיעה בפקקים וברחובות צפופים, והמידות הצנועות שלו גם בנפח וגם במשקל מאפשרות להניח אותו בקלות בבית במקום להחנות אותו ברחוב. אבל הבונוס העיקרי של כלי הרכב הזה הוא שהוא חסכוני מאוד ואינו מזהם את סביבתו. מה שמניע אותו הם שני מנועים חשמליים אשר בימים כתיקונם משמשים להנעת כיסאות גלגלים. כשהם מורכבים על חד האופן, הם מסוגלים להניע אותו במהירות בלתי מבוטלת של 65 קמ"ש. המצבר הקטן שמורכב עליו מסוגל לספק את צרכיו של חד האופן במשך שעתיים וחצי, מה שבהחלט אמור להספיק כדי להגיע לעבודה ובחזרה. גם ההטענה שלו היא קלה מאוד. פשוט מכניסים אותו הביתה ומחברים אותו לתקע באמצעות מטען פשוט.

 

שובו של הצפלין

שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת היו בסימן שליטה כמעט מוחלטת של הצפלינים על תחום התחבורה האווירית האזרחית. זמן קצר לאחר מכן ירדו הענקים המעופפים מגדולתם עקב אי יכולתם להתחרות ביעילות של מטוסי הנוסעים, כאשר גם אסון ההינדנבורג המתוקשר לא ממש מסייע לפופולריות שלהם. אולם לאחרונה זכו הצפלינים לתחיה מחודשת, כאשר המעצב ז'אן-מרי מסאו וסוכנות החלל הצרפתית החלו לשקוד על פיתוח ספינת אוויר טרנס-אטלנטית מודרנית, אשר תהיה גדולה ומפוארת מכל קודמותיה.

ספינת האוויר, המכונה בשם הבלתי רשמי "הענן המאוייש", תהיה ללא ספק אחד מכלי הטיס הפחות שגרתיים שיחצו את השמיים. מדובר בעצם בבית מלון מרחף, המציע חדרים מרווחים, מסעדה, חדר כושר, ספא, ושאר הפינוקים הסטנדרטיים של בתי המלון מהשורה הראשונה. במהירות שיוט של כ-130 קמ"ש תוכל הספינה לשייט מעל אפריקה, ולשאת את 55 הנוסעים שבקירבה מפריז למדגסקר ב-4 ימים.

עם אורך של 210 מטרים ורוחב של מעל 80 מטרים, תגיע ספינת האוויר לנפח של מעל חצי מיליון קו"ב, מה שיהפוך אותה לכלי הטיס הגדול בעולם. בשלב זה הדבר היחיד העומד בין הענן המאוייש לבין המציאות הוא סכום של 15 מיליארד דולרים הדרושים למימון הפרוייקט. במידה ויימצא התקציב הדרוש, תוכל הספינה לרחף כבר בשנת 2020.

 

  

 

 

אז מי באמת אחראי במקרה של תרמית מדעית?

 

בשנת 2001 פרסמה המדענית לינדה באק, זוכת זוכת פרס נובל לשנת 2004, מאמר שהופיע בכתב העת היוקרתי Nature. לרוע מזלה, במשך מספר שנים לא הצליח איש לשחזר את התוצאות שפורסמו במאמר, מה שהביא לבסוף למסקנה שמדובר בתרמית. לפני מספר חודשים נגנז המאמר סופית מהארכיון הדיגיטלי של כתב העת (למרות שהוא צוטט כבר מספר ניכר של פעמים במאמרים אחרים), מעשה שנחשב לנדיר וקיצוני בחומרתו. לא נעים.

הצעד הקיצוני, בנוסף לעובדה שמדובר במדענית בכירה באונ' הרווארד וזוכת פרס נובל, כמובן עוררו עניין בתקשורת. אולם, מישום מה, כל כלי התקשורת (עד כמה שבדקתי אני) בחרו באופן מפתיע מאוד להציג את באק דווקא בתור קורבן. לא ברור אם מדובר בתמימות, או שמישהו החליט לפרסם את ההודעה לעיתונות מטעם הרווארד כלשונה, אבל מה שברור הוא שאף אחד מכלי התקשורת שדיווח על כך לא טרח לשאול כמה שאלות נוקבות ומתבקשות. על פי ההודעה לעיתונות של הרווארד, האשם בתקרית הוא פוסטדוקטורנט לשעבר, אשר לטענתם אחראי לפרסום ולממצאים הבלתי נכונים. על פי גירסה זו, הפוסט דוקטורנט הונה את באק על ידי הצגת ממצאים שגויים. לאחר כמה שנים, כאשר ניסתה לשחזר את הניסוי, היא גילתה שמדובר במעשה הונאה ומיד פעלה לדווח על כך ולהסיר את המאמר.

עד כאן זה אולי נשמע משכנע, אבל הנקודה "הפעוטה" שהם בחרו שלא להתייחס אליה היא העובדה שבאק היתה רשומה ככותבת המובילה במאמר. כידוע, הכותב המוביל הוא זה שקוצר את הכבוד והתהילה מפרסום התגלית. הדבר מתבטא בגרנטים שמנים, הזמנות להרצות בכנסים וכיבודים נוספים. באק חפצה ככל הנראה בתהילה בלבד, וכאשר העסק השתבש ויצא מכלל שליטה היא מיהרה להטיל את האחריות על אדם אחר. יש לציין שהפרט הבלתי מדוייק שהתגלה הוא הנושא המרכזי בו עוסק המאמר. העובדה שהכותב המוביל במאמר טרח לבצע את הניסוי בפעם הראשונה רק כמה שנים לאחר שפרסם אותו (ההודעה מטעם הרווארד לא ציינה את הסיבה ליוזמה הפתאומית הזאת) מעוררת הרגשת אי נוחות. אם אדם אחר הוא זה שביצע את המחקר, איך זה שבאק מופיעה במאמר ככותבת המובילה? האם היא ניצלה את מעמדה כדי לתבוע לעצמה אשראי על מחקרים שלא היא ביצעה? האם באותו אופן היא גם ביצעה את המחקרים שזיכו אותה בפרס הנובל? את זה כלי התקשורת שכחו לשאול.

מיזם חדש – טוקבקים למאמרים אקדמיים

 

בשנים האחרונות, כמעט כל מאמר אקדמי שמגיע לדפוס מתפרסם גם באופן אלקטרוני באתר של כתב העת בו הוא מופיע, ונגיש דרך הרשת עבור המנויים. אלא שלפני כמה חודשים קיבלו הרשויות האמריקאיות החלטה דרמטית למדי, לפיה נאסר על מדענים העובדים במכונים הלאומיים לבריאות (NIH) או ממומנים על ידיהם לפרסם מאמרים באופן שאינו מאפשר גישה חופשית לכל גולש אינטרנט באשר הוא, ללא צורך ברכישת מנוי לכתב העת בו הוא מופיע. משמעות ההחלטה היא שמרבית כתבי העת המדעיים הפכו מוקצים עבור עשרות אלפי המדענים בתחום הרפואה ומדעי החיים הממומנים מכספי משלם המיסים האמריקאי. בטווח הקצר מי שנפגע הם החוקרים עצמם, אבל חשוב לזכור ש NIH הוא גוף המחקר הגדול בעולם, ובהחלט יש בכוחו לרמוס את המוציאים לאור ולהכתיב כללי משחק חדשים.

בתגובה לכך התאחדו בתי ההוצאה לאור ושכרו לעצמם לוביסט רב פעלים על מנת שייבחש בענייניהם בוושינגטון הבירה. NIH לא נשארו חייבים, והטילו לזירה נשק בלתי קונבנציונאלי – איום במחיקת כתבי עת שאינם מאפשרים גישה חופשית מאינדקס PubMed (הגוגל של עולם הרפואה ומדעי החיים) הנמצא תחת אחריותה. בינתיים גם אוניברסיטת הרווארד גימגמה איזו הודעת תמיכה עמומה ב NIH, ונראה כי מדיניות הגישה החופשית תופסת תאוצה.

 

אבל בזמן שהתותחים עדיין רועמים, מוציאים לאור משמעותיים כבר התחילו לפתוח את כתבי העת שלהם לציבור הרחב, תוך גביית תשלום עבור הפרסום מהחוקרים שמפרסמים בהם (בדרך כלל בין 1000 ל 4000 דולר למאמר בודד). ואם כבר פותחים את המאמרים עבור כל גולש, אין דבר מתבקש יותר מאשר לאפשר לגולשים להביע את התרשמותם מהתכנים אותם קראו זה עתה, אלמנט המוכר היטב לגולש הישראלי בשם "טוקבק". החלוצה המשמעותית בתחום היא ההוצאה לאור הנחשבת PLoS, אשר השיקה את כתב העת PLoS ONE. המיוחד ב PLoS ONE הוא שהליך השיפוט המדעי בו הוא מזורז במיוחד בהשוואה לכתבי העת המדעיים המסורתיים. את שאר עבודת השיפוט מבצעים הגולשים, אשר מוזמנים לבטא את התרשמותם מהמאמרים באמצעות טוקבקים.

מכיוון שבכל זאת מדובר בפורום אקדמי, לא מוצאים שם בדרך כלל את התגובות המוכרות כמו "אני ראשון!!!!!!11" או נאצות למינהן. אז מה כן יש שם? קודם כל ניתן למצוא את הערות השופטים שבדקו את המאמר בשלב שלפני הפרסום. למרות שבדרך כלל מדובר בדו"ח קצר בהרבה מהמקובל, עדיין מעניין לראות את תהליך השיפוט באופן שקוף. נוכחות הגולשים בשלב זה היא מאכזבת למדי, אבל יש לזכור שמדובר במיזם חדש שמבקש לשנות תהליכים שהשתמרו במשך עשרות רבות של שנים, ולכן אך טבעי לצפות שהשינוי יתבצע לאורך זמן.

לאתר הבית של PLoS ONE:

http://www.plosone.org