הלובסטר של אחרית הימים

 

הסברה שתהליך ההזדקנות הוא תהליך טבעי המאפיין כל יצור חי הצליחה מישום מה לבסס לעצמה מעמד של אקסיומה. אבל כמו הרבה "אקסיומות", גם סברה זו אינה נכונה. אמנם רוב היצורים החיים סביבנו אכן מזדקנים, אך לא יהיה נכון להשליך מכך על כלל ממלכת החי, ולא כל היצורים נגועים בחולשה הזו.

החיה המפורסמת ביותר שמסרבת בתוקף להראות כל סימן להזדקנות היא ככל הנראה הלובסטר. הלובסטר, כך נראה, מתמיד בתהליך הגדילה לכל משך חייו, ואינו מראה שמץ של האטה בפעילות המערכות שלו או כל סימן אחר שמעלה חשד להזדקנות. מהירות התנועה, התיאבון וחילוף החומרים של הלובסטר המבוגר הם יעילים בדיוק כפי שהיו בדמי ימיו. סיבות המוות של הלובסטר הן חיצוניות, ולא כתוצאה מכך שגופו נחלש ואינו מסוגל להתמודד יותר עם תחלואיה של סביבת המחיה שלו.

אבל למרות שהלובסטר גדל באופן מתמיד, קצב הגדילה שלו הוא איטי למדי. כך יוצא שלובסטר ממוצע בן חמש מגיע במקרה הטוב למשקל של חצי קילוגרם. ככל שהלובסטר גדל הולכים ומתרבים מבקשי נפשו במעמקי הים, והוא הופך למטרה איכותית יותר עד שלבסוף משיגה אותו זרועו הארוכה של מי מהטורפים מבקשי רעתו.

אבל אם בסביבה הטבעית קטנים סיכוייו של המגה-לובסטר לשרוד לאורך זמן, בסביבה מבוקרת יכול הלובסטר לגדול כאוות נפשו ולהגיע למימדים חסרי גבולות. עד איזה גודל יכול לובסטר להגיע? את זה איש אינו יודע, ולכן דרוש ניסוי על מנת לרדת לעומקו של העניין. את הניסוי המוזר הזה התנדב לעשות חוקר הלובסטרים ג'יל אטמה מאוניברסיטת בוסטון. הלובסטר שלו נמצא כיום בסביבה מוגנת, והוא כבר הולך ומתקרב למשקל של 10 ק"ג. אמנם נכון לומר שזה הקטן גדול יהיה, אבל בזמן שכולם מצפים מהלובסטר להפוך למפלצת במהרה בימינו, השרץ עצמו כנראה אינו מודע לצפיות ממנו והוא גדל לו בקצב לובסטרי טיפוסי. במילים אחרות, יעברו עוד כמה מאות שנים עד שהלובסטר של אונ' בוסטון ייזכה בחוזה הנכסף להופיע בסרט הוליוודי בתפקיד המפלצת.

 

הקשר בין עניבות לשפעת החזירים

אין ספק שימים קשים עוברים על חוזה קורדובה, שר הבריאות של מקסיקו. מצד אחד שפעת החזירים הפכה את מקסיקו בין לילה למעצמה עולמית (מקסיקו מתעטשת והעולם חוטף שפעת), אבל מצד שני העובדה שאזרחי מקסיקו הולכים ברחוב כשהם חובשים מסכות יכולה להתפס כהבעת אי אמון מסויימת במצב בריאות הציבור במדינה.

באחת ממסיבות העיתונאים הרבות שעבר קורדובה לאחרונה, ביקש השר אובד העצות מין הציבור שלא להשתמש בעניבות. הסיבה, לדבריו, היא שמיקומה האסטרטגי של העניבה במורד הצוואר גורמת לה לשמש משכן לחיידקים הנפלטים במהלך ההתעטשות, ולאחר מכן קיימת והסכנה שהיא תטבול במרק ותפיץ את החיידקים היישר אל מערכת העיכול.

אמנם השר אמר את הדברים בבדיחות הדעת, אבל מסתבר שלאתנחתא הקומית של שר הבריאות המיוסר דווקא קיים בסיס מדעי. במאמר קצר שפורסם בכתב העת Intensive Care Medicine מתאר רופא מרדים מבה"ח אדנברוק שבקיימברידג' (בריטניה) מחקר אשר תוצאותיו מלמדות שרופאים הלובשים עניבות מסכנים בכך את הפצייאנטים שלהם בזיהום.

מחקרים שמבוצעים על ידי רופאים מעלים באופן אינסטינקטיבי את החשד לשימוש בשיטות מחקר שנויות במחלוקת, והמחקר של אותו רופא לא ממש עוזר להפיג את החשש הזה. בסיס הנתונים אשר שימש למחקר הוא העניבות של חבריו למחלקה של אותו רופא, חמישה במספר. החוקר בדק את מצב הזיהום הבקטריאלי של העניבות של חבריו ומצא ששתיים מהן, כלומר 40%, היו מזוהמות והיוו סיכון עבור החולים. הסיבה לכך, מציין המאמר, היא לא רק המיקום של העניבה בסמוך לפה ובקידמת הגוף, אלא גם העובדה שעניבות נהוג לכבס רק לעיתים רחוקות יחסית, ולכן הן צוברות זיהום רב יותר מפרטי לבוש אחרים. אמנם ניתן להניח שכיבוס העניבה לעיתים קרובות יותר יכול להוריד את כמות החיידקים הרובצים עליה, אך עורך המחקר המדעי בוחר דווקא בגישה מחמירה וקורא לעמיתיו הרופאים להמנע משימוש בעניבות באיזורים בהם מתבצע טיפול בחולים.

 

למאמר המלא:

Dixon, M., 2000, Neck ties as vectors for nosocomial infection, Intensive Care Med., vol. 2, p. 250

האם קרינה סלולרית מסוכנת יותר עבור נשים?

אחד ממרכיבי הגוף הנחשדים כרגישים בפני קרינה סלולרית הוא הדם. הוויכוח המתמשך בסוגייה זו הוביל קבוצת חוקרים משבדיה לבדוק כיצד מושפעת רמת חלבון הטרנסתירטין מחשיפה לקרינה סלולרית. טרנסתירטין הוא חלבון הקשור למערכת העצבים ולמוח, ורמת הריכוז שלו בדם היא בעלת השפעה על תהליכים קליניים כגון אלצהיימר או מחלות קשות כגון עמילואידוזיס.

במחקר, שעומד להתפרסם בכתב העת Environmental Health, השתתפו כ-1000 נבדקים, אך רק שליש מהם הסכים לבצע בדיקת דם כחלק מהניסוי בנוסף לסקר נתונים הקשורים להרגלי השימוש שלהם בטלפון סלולרי או בטלפון אלחוטי מסוג DECT, הדומה מבחינת נתוני הקרינה שלו לטלפון GSM אך בטווח שידור נמוך בהרבה.

אחד הנתונים המדאיגים המצויינים במחקר הוא ששימוש בטלפון סלולרי משפיע על רמת הטרנסתירטין, אך ניתן לגלות זאת ברמת מובהקות סטטיסטית רק אחרי תקופה של 10 שנות שימוש בטלפון סלולרי או טלפון DECT.

אך המסקנה המפתיעה יותר מתייחסת דווקא להשפעות קצרות הטווח של קרינה סלולרית על שיעור הטרנסתירטין. מסתבר שרמת הטרנסתירטין היתה גבוהה בהרבה אצל נשים אשר שיחת הטלפון האחרונה שלהן התקיימה זמן קצר לפני שנלקחה מהן דגימת הדם. כלומר, ההשפעה של שיחה בטלפון נייד "הקפיצה" את רמת הטרנסתירטין אצל נשים, בזמן שההשפעה המקבילה אצל הנבדקים הגברים היתה חלשה בהרבה. שיחה בטלפון DECT הניבה השפעות חלשות בהרבה גם לגבי גברים וגם לגבי נשים. אולי ניתן לייחס את התופעה לתרופות הורמונליות שונות, אך הניסוי התבצע על אוכלוסיה שנבחרה באופן אקראי (יחסית) ואמורה לשקף את כלל הציבור הבוגר בשבדיה.

בין גנטיקה לנשיקה הראשונה

המחקר המטופש של השבוע מגיע הפעם מכיוונן של שתי מדעניות מאונ' קילפורניה סטייט, שאחרי מחקר מאומץ הצליחו לגלות שקיים קשר בין הגנום האנושי לבין הגיל של הנשיקה הראשונה.

עד לפני כמה שנים חלק גדול מהמחקר בסטטיסטיקה גנטית היה מתבצע בעזרת השוואת תאומים זהים לתאומים שאינם זהים. כלומר, כדי לבדוק אם בתכונה מסויימת יש מרכיב גנטי, פשוט משווים את ההפרש הממוצע בין תאומים זהים לבין תאומים שאינם זהים, ואם שני ההפרשים שונים זה מזה (כלומר, ההפרש בין התאומים הזהים נמוך מההפרש בין התאומים שאינם זהים) המסקנה היא שקיים מרכיב גנטי בתכונה. למשל, אם נרצה לבדוק אם למשקל הגוף יש מרכיב גנטי נוכל לבחור 100 זוגות של תאומים זהים ולגלות שההבדל במשקל הגוף שלהם הוא 5 ק"ג בממוצע, ולהשוות אותם ל-100 זוגות של תאומים שאינם זהים, שבינהם ההבדל הממוצע במשקל הגוף הוא 10 ק"ג. הפער הזה בין 5 ל-10 מוכיח ברמת מובהקות גבוהה מאוד שיש מרכיב גנטי במשקל הגוף (המספרים 5, ו-10 נבחרו באופן אקראי, אבל באופן עקרוני המסקנה נכונה).

השיטה הסטטיסטית הזו היתה מקובלת במשך שנים לא מעטות, אבל ברגע שהמין האנושי למד כיצד למצוא רצף גנטי השתנה תחום הסטטיסטיקה הגנטית מין הקצה אל הקצה, והפך מתחום שבו מספיקה סטטיסטיקה ברמה של תיכון לתחום שבו גם הסטטיסטיקה ברמה הגבוהה ביותר כבר אינה מספיקה, ויש להרחיב אותה מעבר לכילים המוכרים כיום. אבל מכיוון שלא כל מדען מוכן לקבל עליו את האתגר של ההתמודדות על סטטיסטיקה ברמה הגבוהה ביותר, יש כמה שמתעקשים להשתמש באותה שיטה סטטיסטית ולסחוט ממנה במאמץ רב את טיפות הלימון האחרונות שנשארו בה.

צמד המדעניות טוענות במאמר שקיים מרכיב גנטי בגיל של הנשיקה הראשונה, למרות שכל בר-דעת יכול מיד להבין שאין (ולא יכול להיות) קשר ישיר בין השניים. הקשר הוא כמובן דרך מרכיבי התנהגות שונים, שהמרכיב הגנטי שלהם כבר ידוע מזה שנים ואין כל הפתעה שלתכונת התנהגות כלשהי יש מרכיב גנטי. למעשה, המאמר היה יכול לחדש אילו היה מגלה תכונת אופי מדידה שאין בה מרכיב גנטי. קצת מוזר לראות בשנת 2009 מאמר כזה, שנראה כאילו הגיע במסע בזמן משנות ה-80. במאמר יש פנינים נוספות כמו התגלית הסנסציונית (שמוזכרת אף בתקציר) שנשים שהתחילו לקיים יחסי מין בגיל צעיר פחות מאושרות בחייהן בגיל מבוגר יותר. על מאמרים מסוג הזה והעיסוק דווקא בנושאים כמו הנשיקה הראשונה כבר אמר מי שאמר: "המטרה האמיתית של המדע היא לספק מישרות מגניבות למי שהוא לא מתכנת מספיק טוב בשביל לעבוד בחברה לפיתוח משחקי מחשב".

 

למאמר המלא:

Nancy L. Segal, Joanne H. Stohs, Age at first intercourse in twins reared apart: Genetic influence and life history events, Personality and Individual Differences

זיהוי אנשים לפי צילומי רנטגן

כבני אדם, אנחנו ניחנים ביכולת מעולה לזהות אנשים על פי הפנים שלהם. אדם ממוצע יכול לזהות פנים של אלפי אנשים במהירות רבה, וטעויות זיהוי הן נדירות מאוד. אבל כפי שכבר למדנו מ"הכבש השישה עשר", עבור מי שמביט בנו מאחור המשימה היא קצת יותר קשה, לא כל שכן עבור מי שמביט באיבר אחר בגוף שלנו כמו הכתף או כף הרגל. אבחנה זו מעלה את השאלה האבולוציונית: האם אנחנו טובים כל כך בזיהוי פנים בגלל שהפנים זה הדבר שמבדיל ביננו בצורה הקלה ביותר לזיהוי, או שאולי ההתבוננות זה בפניו של זה במשך מיליוני שנים גרמה לנו לפתח יכולות שמאפשרות לנו לזהות בקלות איש את רעהו דווקא על פי הפנים?

כבר ידוע שיש אלמנטים נוספים שיכולים להבדיל בין אנשים שונים, כגון טביעת האצבע. אבל ממאמר קצת הזוי שפורסם בכתב העת International Journal of Biometrics משתמע שלא חשוב איזה חלק בגוף נבחר, נוכל להבדיל בעזרתו בין אדם אחד לרעהו באופן וויזואלי. המאמר מראה איך באותות ובמופתים של עיבוד תמונה ניתן לקשר בין שני צילומי רנטגן של הברך של אותו אדם, אפילו בהפרש של כמה שנים בין שני הצילומים. כלומר, בעזרת ניתוח מחשב ניתן לזהות אדם על פי צילום רנטגן של הברך שלו.

אולי התועלת היחידה שניתן להפיק מהמאמר המוזר הזה היא שהוא מראה שאין שום דבר מיוחד בפנים שלנו מבחינת יכולת הזיהוי, ובאותה מידה כל איבר אחר בגוף יכול לשמש לזיהוי ויזואלי. כלומר, אם במקום הראייה הרגילה שלנו היינו מצויידים בראיית רנטגן, סביר להניח שהאבולוציה היתה מנחה אותנו לפתח יכולת שהיתה מאפשרת לנו לזהות אנשים בצורה יעילה לא פחות דרך המרקם של העצם או המרווח בין העצמות במפרק.

ההזדקנות של שוק העבודה

מישום מה, התפיסה לפיה אנשים מבוגרים הם עובדים פחות אטרקטיביים עבור מעסיקים הצליחה להתמקם לה במרכזו של איזה קונצנזוס לא ברור, וסוחפת איתה לא רק מעסיקים מהשוק הפרטי אלא גם את מדיניות ההעסקה של הממשלה. למשל, עובדי מדינה מבוגרים יותר מעודדים (לעיתים קרובות תוך שימוש בלחץ פיזי מתון) במסגרת מדיניות ממשלתית לצאת ל"פנסיה מוקדמת". כלומר, המדינה מוכנה להמשיך לשלם להם את מרבית שכרם מבלי שיעבדו כלל, וכל זאת בתמורה לכך שיואילו שלא להראות את פרצופם המבוגר במקום העבודה. במקרים קיצוניים יותר זה נעשה במסגרת תוכנית לטיהור גרונטולוגי של משרדי ממשלה, כמו שהכריזה בגאווה שרת החינוך לשעבר (באופן מכוער בצורה מעוררת תהייה) על תוכניתה לנקות את מערכת החינוך ממורות אשר גילן עבר סף מסויים שאינו לרוחה.

בזמנים הציניים בהם אנחנו חיים נראה שהמתקפה על בני הדורות המוקדמים יותר היא דבר צפוי ומתבקש, שהרי העקרונות המנחים את רוח התקופה הם מונחים כמו "יעילות", "כלכליות" ו"מצליחנות", שהם מונחים שלא תמיד מתקשרים לעובד "פשוט" בסביבות גיל המעבר, ואפילו נותנים לגיטימציה לדריסת מי שנתפס שאינו מסוגל לעמוד בתנאי התחרות. אבל מה שמעניין במיוחד במקרה הזה הוא שנראה שאין כל קשר בין אותה סטיגמה שנוצרה לבין המציאות, ודווקא מקבלי ההחלטות, שמחשיבים את עצמם ליעילים וראציונליים, הם אלה החיים בעבר ואינם בקיאים בתמורות שחלו בשנים האחרונות בכל הקשור להזדקנות. מעבר לכך, אף נדמה שמעסיקים מסויימים בוחרים באופן שנראה בלתי ראציונלי להעסיק עובד צעיר, למרות שיכלו באותה עלות העסקה לשכור את שירותיו של עובד מבוגר ומנוסה יותר. אם עד היום קבוצות האוכלוסיה המופלות ללא כל סיבה אובייקטיבית כללה נשים, מיעוטים ועולים חדשים, לאחרונה התווספה למועדון הזה קבוצה חדשה, והיא העובדים הוותיקים.

את התופעה של עליית תוחלת החיים בעולם המתועש כבר אין צורך להציג. תוחלת החיים בארה"ב עלתה במאה השנים האחרונות בצורה דרסטית של בערך 75 אחוז: מ-45 שנה בקירוב בתחילת המאה ה-20 לכמעט 80 שנה כיום. אבל העניין החשוב בכך הוא שלא מדובר "רק" בהארכת משך החיים, אלא למעשה בהאטת קצב ההזדקנות. ההסברים המשוערים לתופעה הם רבים ומגוונים, אבל המסקנה הכללית היא שהאדם בן ה-60 של ימינו אינו שקול מבחינת גילו הביולוגי לאדם בן ה-60 של אמצע המאה ה-20. או כפי שהטיבה לנסח זאת המנחה אופרה ווינפרי: "גיל 50 זה גיל 25 החדש". הדבר בה לידי ביטוי, למשל, אצל אנשים רבים אשר מגיעים לגיל שנהוג לחשוב עליו כעל גיל פרישה, אבל מרגישים שהם עדיין בשיא כוחם ויש ביכולתם וברצונם להמשיך לעבוד ולתרום מהידע והניסיון שצברו.

אין ספק שבגיל מבוגר חלה ירידה ביכולות הקוגניטיביות, אבל ירידה זו היא כמעט בלתי משמעותית לאדם שמקפיד להשאר פעיל מבחינה מנטלית. ירידה כזו תהיה מורגשת יותר עבור מקצועות שדורשים מחשבה מהירה מאוד כגון ספורטאים או נהגי מירוצים, אבל כמעט לכל המקצועות ה"קונבנציונאליים" לא יהיה הבדל ממשי בין העובד בן ה-60 לבין העובד בין ה-30 מבחינה זו. כלומר, המחסנאי בן ה-60 יפגין במהלך העבודה כמעט את אותה יכולת קוגניטיבית שיפגין המחסנאי הצעיר בן ה-30, וההבדל בינהם יהיה בדרך כלל בלתי מורגש. בנוסף לכך, ניתן להניח שהניסיון, האחריות ושיקול הדעת של העובד המבוגר יכולים להעניק לו יכולות אשר יפצו על הנחיתות הקוגניטיבית המסויימת ואף יעניקו לו יתרון על פני חברו הצעיר יותר. יש לציין שהירידה בתפקוד הקוגנטיבי אצל נשים היא איטית יותר ביחס לגברים.

אחת הטעויות הנפוצות היא שעובדים מבוגרים ייתקשו להסתגל לסביבה חדשה. למשל, אם במפעל מסויים קיימת מערכת מיחשוב חדשה נהוג להניח שהעובד הצעיר יסתגל מהר יותר לעבודה בסביבה הבלתי מוכרת מאשר העובד המבוגר. לנכונות של ההנחה הזו יש ראיות סותרות, אך בכל מקרה היא תלויה באופי וביכולות של האדם הספציפי הרבה יותר מאשר בגיל. למשל, ניסוי בהשפעה של משחקי מחשב על היכולות הקוגניטיביות הראה שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הגילאים מבחינת היכולת שלהן להתמקצע במשחק מחשב אסטרטגי שאותו לא הכירו קודם לכן. הדבר אמור להיות נכון גם לחברות שעובדות בסביבה טכנולוגית מתקדמת, שאופי העבודה האמיתי של מרבית העובדים בה אינו מקנה ייתרון לעובדים צעירים.

טעות נוספת היא שעובדים מבוגרים יותר צפויים להחסיר יותר ימי עבודה עקב סיבות רפואיות. אמנם יש אמת בטענה שעובדים מבוגרים חשופים יותר לאובדן ימי עבודה מסיבות בריאותיות, אך אם בוחנים את סך ימי ההיעדרות השנתיים מגלים שלמרבה ההפתעה דווקא עובדים בגיל 45 עד 60 מפסידים פחות ימי עבודה מאשר עובדים בגיל 30 עד 45. ההסבר לכך הוא שעובדים מבוגרים יותר פטורים מהעול הכרוך בטיפול בילדים קטנים, שהיא הסיבה העיקרית לאובדן ימי עבודה בגילאים 30-45. חשוב לציין שלמרות שאורך החיים עולה, התקופה ה"גריאטרית" דווקא מתקצרת, כך שמשך הזמן שבו אדם מבוגר תלוי בסעד הופך להיות דווקא קצר יותר ככל שתוחלת החיים עולה.

לפעמים גם גיל הפרישה מהווה חסם מסויים עבור קליטת עובד מבוגר, במקרה בו המעסיק לא מעוניין להשקיע בהכשרת עובד אשר יפרוש לגמלאות כעבור מספר שנים. סיבה זו היתה אולי חשובה יותר בעבר, בתקופה בה היה קיים קשר חזק יותר בין העובד לבין מקום העבודה שלו, אבל נראה שהיא הופכת עם הזמן לפחות רלוונטית. למרות שאני לא מכיר מחקרים שעוסקים בכך, נראה הגיוני שעובדים צעירים נוטים להחליף את מקום העבודה שלהם בקצב תזזיתי יותר מאשר עובדים מבוגרים. כאשר לעובד בן 55 נשארו לפחות 12 שנות עבודה ולעובד בן ה-60 עוד לפחות 7, סביר להניח שבהרבה מקרים משך הזמן הזה הוא רב יותר מאשר הזמן שבו עובד צעיר יוכל לקפוא על שמריו באותו מקום עבודה ומבלי להחליף מעסיק או מקום מגורים.

מבחינת הנתונים היבשים, ועל רקע התמורות הדרמטיות שחלו בשנים האחרונות בקצב ההזדקנות בחברה המערבית, לא נראה שיש סיבה ראציונלית להעדיף עובד צעיר על פני עובד מבוגר יותר. בכל מקרה, על פי התמורות שחלות בקצב ההזדקנות נראה כי מערכות כלכליות שלא ישכילו להפנים את השינוי הזה יתקשו לנצל בצורה יעילה את משאבי המשק, ולכן עשויות למצוא את עצמן בעתיד הלא רחוק בעמדת נחיתות ביחס למערכות חברתיות אשר ידעו להפוך את העובדים המבוגרים מנטל לנכס כלכלי.

רק רצו להתקין מזגן (והחריבו את כל העיירה)

 

אנקדוטה משעשעת מסבירה שההבדל בין מדען למהנדס הוא בכך שתפקידו של המדען הוא לחשוב על כמה שיותר רעיונות מקוריים, ואילו תפקידו של המהנדס הוא לחשוב על כמה שפחות כאלה. מי שלקחו את התובנה הזו קצת רחוק מדי הם חבורת מהנדסים מגרמניה שהתבקשה לקדוח חור בשביל לבנות מערכת מיזוג אוויר, אבל בפועל החריבה עיר שלמה בתרחיש מוזר מאוד שמזכיר קצת איזו גירסה מודרנית של הסרט "תעלת בלאומילך".

תחילת הסיפור הזה היא תוכנית תמימה של העיירה שטאופן שבגרמניה להתקין מערכת חימום גיאותרמית שתשרת את בית המועצה המקומית. העיקרון עליו מבוססת מערכת חימום (שהיא גם מערכת קירור) גיאותרמית הוא שהטמפרוטורה השוררת מתחת לפני הקרקע היא יציבה מאוד יחסית לטמפרטורה מעל הקרקע. כך ניתן לקדוח חור באדמה שמתחת לבית ולהתקין בו משאבות אשר יחממו אותו בחורף ויקררו אותו בקיץ. אמנם מערכת כזאת דורשת השקעה ראשונית גבוהה, אבל היא חסכונית הרבה יותר ממערכת חימום או מיזוג אוויר סטנדרטית, והיא דורשת מעט מאוד תחזוקה. בנוסף לכך, מערכת כזאת היא ידידותית יותר לסביבה בכך שהיא משתמשת במקור אנרגיה מתחדש.

מה שאותה קבוצת מהנדסים לא לקחה בחשבון הוא שמערכת גיאותרמית תלויה במה שנעשה מתחת לפני הקרקע. למרות שבדרך כלל לא צפויות להתעורר בעיות מיוחדות, נדרשת לעיתים מחשבה נוספת על מה שמתחולל מתחת לאדמה בטרם החלו עבודות הקידוח. במקרה של שטאופן ששו המבצעים לנקב את קרום כדור הארץ עוד לפניי שבדקו את הנושא לעומקו, תרתי משמע.

פעולת הקידוח הגיעה לעומק של כ-150 מטרים ונתקלה במאגר בלתי צפוי של מי תהום, אשר השתחררו מרבצם והחלו למסמס את שכבות הקרקע עליהן שוכנת העיירה. כך נקלע מרכז העיירה לתהליך של שקיעה אינטנסיבית. אמנם העיירה לא שקעה ביותר מסנטימטר אחד בסך הכל, אבל זה הספיק בשביל לגרום לנזקים כבדים לבניין העירייה, שני בתי הספר, הכנסיה המקומית ועוד כמה עשרות מבנים קטנים יותר במרכז ההיסטורי של העיירה.

בסופו של דבר החלה השקיעה להיעצר, מה שהביא לאנחת רווחה של כ-8000 תושבי העיירה, אשר החלו בהכנות לשיקום העיר אותן לא יכלו לבצע כאשר העיר עדיין נמצאת בתהליך של שקיעה. מה שתושבי העיר לא ידעו באותו זמן זה שלא רק שהסכנה עוד לא חלפה, אלא שהגרוע מכל עדיין לפניהם.

 

קיר טיפוסי בשטאופן, גרמניה

מתחת לאותה עיירה, כך מסתבר, לא היה רק מאגר מים אלא גם מצבור גדול של גבס. אותו גבס בא במגע עם המים, מה שהביא לבסוף לתגובה כימית חריפה אשר החלה להעלות את מרכז העיר בקצב מהיר מאוד כלפי מעלה. עד היום עלה מרכז העיירה בכ-12 סנטימטרים (קצב ממוצע של יותר מסנטימטר לחודש), וסיום המגמה עדיין לא נראה באופק. מיותר לציין שהנזקים בעיירה הולכים ומתקרבים לדרגה של קטסטרופה, כשהתגובות הכימיות מתחת לפני הקרקע עדיין רוחשות במלוא עוזן.

יש לציין שהסיבה לתופעה עדיין לא ברורה לחלוטין, ויש המתעקשים על כך שאין בהכרח קשר בין עבודות הקידוח לבין ההתרחשויות הגיאופיסיות החריגות במרכז העיר. מצד שני, התזמון של תחילת האירועים והעובדה שמרכזם נמצא בדיוק בנקודת הקידוח מקטינים את מידת הספק הזה.

 

המדע של הכנת תפריטי מסעדות

כידוע (או שלא) המטרה של התפריט במסעדה היא לא רק לגרום ללקוח לאכול כמה שיותר, אלא להזמין את המנות הרווחיות ביותר עבור בעל המסעדה. את החשיבות של התפריט אפשר לראות קודם כל בשמות המנות. למשל, מסעדה בעלת יומרה יוקרתית תבחר בדרך כלל בשמות יצירתיים (פלצניים?) למנות כדי להעניק למאכל הילה אקסלוסיבית, בעוד שמזללת בשרים תבחר בשמות פשוטים (גם אם מדובר באותה מנה בדיוק) כדי להשרות תחושה ביתית ולתת לסועד את הבטחון שהוא נמצא בסביבתו הטבעית, מה שעשוי לגרום לו להזמין ולאכול יותר.

גם עיצוב התפריט קשור במידה מסויימת לאותה נקודה: תפריט מעוצב כנראה יעניק ללקוח המסעדה היוקרתית את הבטחון לעיין בו ולהזמין את המנות, שהוא מניח שטעמן יהלום את התפריט עליו הן מודפסות. מנגד, הסועד במסעדה עממית יותר עלול לקבל תחושת אי נוחות מעיון בתפריט מעוצב מדי, מה שיגרום לו לאכול פחות או להזמין מנות זולות יותר. לכן התפריט במסעדה עממית אמור להיות מינימליסטי, וליכלול בכל דף יחידת טקסט אחת הכתובה בצורה פשוטה.

טעות נפוצה שמהנדסי תפריטים מציינים היא תפריט ובו מופיע שם המנה בצד אחד, והמחיר בצד השני כששורת נקודות מסייעת לקורא לקשר בין המנה לבין המחיר. הפונקציונאליות של התפריט הזה מאפשרת לסועד לסרוק בזריזות את התפריט ולאתר את האופציות הזולות ביותר מבין המנות האהובות עליו. כדי למנוע מהלקוח את האפשרות הזאת, מעדיפים מהנדסי התפריטים לרשום את המחיר בסוף תיאור המנה, וכך למנוע מהלקוח את האפשרות ללמוד את התפריט בזריזות בכדי להגיע להחלטה מושכלת.

 

        לא נכון

                    נכון

 

 

אחת המטרות החשובות של התפריט היא להוביל את הסועד להזמין את המנות הריווחיות ביותר למסעדה. שיטה בדוקה לכך היא סימון המנות הרווחיות ביותר במסגרת נפרדת המשובצת בתוך עמוד התפריט. למרות שלהימצאות מנה מסויימת במסגרת נפרדת אין משמעות רשמית, סועדים נוטים באופן ברור להזמין מנות שנמצאות במסגרת כזאת, ומסעדנים יכולים לנצל עובדה זו לטובתם. אם אפשר, ניתן גם לשלב תמונה קטנה ליד המנה אשר בעל המסעדה חפץ ביקרה. התמונה תמיד תיצור את האשליה של מנה מועדפת ותיגע באופן ישיר יותר בחושיו של הסועד. שיטה דומה היא תפריטים בעלי רקע שמתחלף מתחת לכל מנה, כאשר המנות הרצויות למסעדה נמצאות מתחת לרקע הבהיר יותר והמנות הפחות רווחיות מתחת לרקע בצבע הכהה.

 

מה המנה הרצויה למסעדה?

 

גם למיקום המנה בתפריט יש משמעות. באופן בלתי רצוני הקורא צפוי להתחיל לעיין בתפריט מצדו השמאלי העליון, ולכן יש כאלה שיעדיפו למקם דווקא שם את המנות הרצויות למסעדה. הנקודה הבאה אליה תפנה העין היא מרכז התפריט, ושם אמורות לארוב לה המנות היקרות ביותר, מה שיחזיר את תת-המודע של הסועד למנות הראשונות שבהן הוא נתקל.

עוד שיטה בדוקה של מסעדות לשווק לסועד את המנות הרצויות למסעדה היא הכנת תפריטים נוספים מלבד התפריט "הרשמי". במסעדות מסויימות אפשר למצוא תפריט נפרד לדגים, ומסעדות אחרות סתם משאירות תפריט קטן על השולחן בכדי שהלקוח יעיין בו כדי להעביר את הזמן עד להגעת המלצר שיניח בידיו את התפריט המלא. הסיכויים שהסועד יזמין מנה שהופיעה באותו תפריט קטן הם בלתי מבוטלים.

אבל למרות מאות שנות אבולוציה של תפריטי מסעדות, עדיין אפשר למצוא לפעמים גם טעויות הנדסיות. אחת מהן היא תפריטים הכוללים מנות עונתיות או שאינן מוגשות בכל שעות היום. לקוח שכבר "ננעל" על מנה אך פניו הושבו ריקם על ידי המלצר כנראה ייאבד חלק ניכר מתאבונו, ובעגמומיות רבה יחזור לעיין בתפריט רק בשביל לבחור מנה קטנה וזולה יותר בכדי לצאת ידי חובתו. תפריטים ארוכים ומסורבלים מדי עלולים לבלבל את הלקוח ולגרום לו "ללכת לאיבוד" בתוך התפריט, עד שלבסוף יודה בתבוסתו ויזמין את אחת המנות הסטנדרטיות, שהן בדרך כלל גם הזולות יותר. גם תפריט יחיד שמציג את מחירי ארוחת הערב ואת מחירי הארוחה העסקית נחשב לטעות הנדסית בהכנת התפריט, במיוחד כאשר הוא מוגש בשעות הערב. הסיבה היא שהלקוח שמעיין בתפריט בארוחת הערב לא יכול להתעלם מהמחיר של אותה מנה בדיוק אילו היה מזמין אותה בשעות הצהריים.

הג'ובים הכי גרועים במדע

המגזין "מדע פופולרי" פרסם סיכום חביב ומקורי של המשרות הכי פחות נחשקות בתחום המחקר המדעי. אלה חלק מהמשרות שאותן המגזין מצא לנכון לדרג כגרועות ביותר:

1. חוקר עלוקות: לא רק שעלוקות הן מהיצורים הפחות חביבים שאפשר לחשוב עליהם, כאשר פוגשים את היצור הזה בסביבתו הטבעית הוא אפילו עוד פחות נחמד, וגם המנוסה מפניו הופכת להיות משימה קשה עד בלתי אפשרית. חוקרי עלוקות נוהגים לרדוף את אובייקט המחקר שלהם בביצות של יערות הגשם, מדרום אמריקה, דרך תאילנד ועד מגדסקר. בחום ובלחות  מתישים הם צריכים להתפלש בביצות תוך שהם אוספים אל הגוף שלהם מאות עלוקות, אותן הם צריכים להסיר בעזרת הציפורניים יחד עם כל מה שהעלוקה כבר הספיקה לתפוס. למרות העבודה הקשה והסיכון שהם לוקחים על עצמם, התהילה שמצפה למדעני העלוקות עבור מחקר מוצלח היא לא מהמובחרות ביותר. העולם המדעי לא ממש נרעש מגילוי של זן חדש של עלוקה, או ממיפוי התפריט המועדף על כל אחת מהעלוקות.

2. פיסיקאי תאורטיקן: בניגוד לתחום העלוקות, הפיסיקה התאורטית דווקא מבטיחה תהילת עולם למי שיצליח להראות פריצת דרך בעלת משמעות. הרי המדענים הפורסמים ביותר בהיסטוריה כדוגמת איינשטיין ובוהר (ובמידה מסויימת גם ניוטון) הם תאורטיקנים. אבל במציאות חייו של התאורטיקן הם זוהרים הרבה פחות. כספי המחקר המופנים לטובת פיסיקה תיאורטית הם מוגבלים, וגופים מממנים לא יוצאים מגדרם בשביל לממן מחקרים מסוג זה. מכיוון שהוכחת התאוריות היא קשה מאוד תיאורטיקנים מתקשים גם לפרסם מאמרים, ומוצאים את עצמם בעבודה מאומצת ומפרכת אך לא תמיד מתגמלת.

3. צייד הוריקנים: מסתבר שכדי לעקוב אחרי סופת הוריקן לא מספיק להשתמש בלוויין, אלא צריך למדוד את הלחץ האטמוספרי בתוך עין ההוריקן. למשימה הזאת ארוך ומוכן צוות מיוחד, אשר טס לתוך ההוריקן ומטיל פנימה את מכשירי המדידה. במשך כ-12 שעות חג המטוס סביב ההוריקן וממשיך לבצע מדידות, עד שהוא חוזר לבסיס כשהוא חבול ומוכה. לפעמים המטוס חוזר במצב כל כך גרוע שהוא נשלח אחרי הטיסה הישר אל מגרש הגרוטאות. כמו שניתן לנחש, העבודה הזאת משלבת אלמנט לא מבוטל של סיכון. עד היום 36 אנשים לא הצליחו לחזור מהמשימה.

4. סייר מאובנים: דמותו של מחפש המאובנים מוכרת בציבור כשהוא בפוזה של התבוננות רבת משמעות במאובן של דינוזאור אקזוטי אשר מחציתו חשופה ומחציתו השניה עדיין שקועה בקרקע, ובזהירות רבה מנקה את המאובן ומחלץ אותו ממנוחתו בת עשרות מיליוני השנים. אבל כמו שהקומיקאי האמריקאי גארי שנדלינג תמה על כך שהטלוויזיה מגיעה לכל סדרה בדיוק כשהדברים המעניינים קורים בה, כך גם סרטי הטבע מגיעים אל מחפשי המאובנים בדיוק ברגע שהם מוצאים מאובן מעניין. את רוב זמנם מעבירים מחפשי המאובנים במציאות פחות מסעירה, כשהם חופרים לשווא באופן סיזיפי רק בשביל לגלות אדמה ריקה או מאובן של יונק בן זמננו, תוך שהם לנים בשטח בתנאים קשים ומתעמתים עם מזג האוויר או טיפוסים שאינם תמיד מסבירי פנים.

5. תברואן של פסולת רפואית: כאן באמת אין צורך להסביר. השמדת שאריות מניתוחים או חלקי גוף שנפלטים מתהליכים רפואיים אחרים היא עבודה לא נעימה, וגם לא במיוחד בריאה.

6. סימולטור של מסע למאדים: אם את המסע לירח לא הוציאו לפני שביצעו סימולציה, אין שום סיבה שמסע מסובך ויקר הרבה יותר לא יזכה לאותו שירות. הבעיה היא שהמסע לירח ארך כמה עשרות שעות, ואילו המסע למאדים נמשך כמה מאות ימים. הניסוי הזה יתחיל בקרוב באחד ממתקני החלל ליד מוסקבה, וששת המשתתפים בו ישארו בתוך קפסולה זהה לזו שתישא את האסטרונאוטים למאדים למשך 520 ימים. במשך כל אותו זמן הם לא יורשו לצאת מהקפסולה, וייאלצו לאכול מזון קפוא ייבש ולשתות שתן ממוחזר. שמונה עשרה מצלמות יעקבו אחרי ששת "הנוסעים" במשך כל התקופה וינתחו כל תנועה שלהם במה שהיה יכול להיות תוכנית ריאליטי מהסוג המעוות ביותר. הפרס למתנדבים לניסוי יהיה שאחרי 250 ימים בקפסולה, שלושה מהם יוכלו לצאת ולסייר במשך כחודש על קרקע "מאדימית" כשהם לבושים בחליפות חלל. ניסוי דומה שנערך לפני 10 שנים הסתיים בקרב אגרופים, תלונה על הטרדה מינית, ונטישה צורמת לאחר קצת יותר מ-100 ימים.

העתיד הלא ברור של קביעת המוות

לשאלה איך נקבע מוות יש בישראל משמעות נוספת, והיא בהקשר של תרומת איברים. בעוד השיטה ההלכתית (בצורה השטחית מאוד שבה אני מבין אותה) גורסת שהמוות נקבע על פי הפסקת פעולת הלב והריאות, תרומת איברים מתאפשרת מבחינה רפואית במצב של מוות מוחי, כאשר הלב והריאות עדיין יכולים לפעול. למיטב ידיעתי, עדיין לא נרשם מקרה מתועד של אדם שהוגדר כמקרה של מוות מוחי וחזר לאחר מיכן לחיים. מנגד, גם לא מוכר לי מקרה של אדם שחזר לחיים אחרי שהוגדר (על ידי צוות רפואי מוסמך) כמת מוות לבבי. אבל בתחום המוות הלבבי נראה שההתקדמות בתחום הרפואה מתחילה לסבך קצת את העניינים, ונראה שקביעת מוות כזה הופכת להיות משימה יותר מורכבת משהייתה בעבר.

בניגוד מוחלט למוח, הלב הוא בסופו של דבר מערכת די פשוטה. היא עד כדי כך פשוטה עד שאדם יכול לחיות (באופן מוגבל, אמנם) גם בלי לב בכלל, אלא להיעזר במכונה שתבצע את הפעולה שאותה אמור לבצע הלב (מה שנקרא "לב מלאכותי"). רמזים לאפשרות שאדם יכול "לחזור לחיים" גם כשהלב שלו לא פועם אפשר למצוא בסדרות בתי החולים למינהן, שאחד הריטואלים הקבועים בהן זה מצב שבו הלב של החולה מפסיק לפעום, אבל כמה מכות חשמל מכיוון צוות הרופאים האסרטיבי מיישרים את ראשו של הלב הסורר ומחזירים אותו לחיים לרווחתם של הצופים. למרות שאין הרבה קשר בין התרגולת הטלוויזיונית המוכרת לבין המציאות, ולמרות שמדובר בשניות ספורות בלבד, לעיקרון שלב שהפסיק לפעום יכול לחזור לפעולה יש בסיס במציאות גם מעבר לפעולת החייאה סטנדרטית.

למשל, מדענים מאוניברסיטת מינסוטה הצליחו לאחרונה להחזיר לחיים לב של עכבר מספר ימים אחרי שמת. מעבר להצלחה המדעית המרשימה, ייתרונה של השיטה הזאת הוא שיישום שלה בבני אדם יכול לספק מלאי רב של לבבות להשתלה, וזאת מכיוון שהיא מאפשרת לקחת לב (ראוי להשתלה) כמעט מכל נפטר וכמעט ללא קשר לסיבת ואופן המוות. אבל יתרון נוסף הוא שבמקרה כזה ניתן להחזיר את החולה לחיים גם במקרים שבהם הלב שלו הפסיק לפעום, וזה בתנאי שהצוות הרפואי הספיק לחבר אותו בזריזות למכונה כלשהי שמבטיחה את פעולת מחזור הדם או מאיטה את התהליכים בגוף, עד שהלב יתייצב ויוחזר למקומו הטבעי. על פי הטכנולוגיה הזאת אדם עדיין יכול להיחשב לחי, גם אם הלב שלו לקח הפסקה של כמה שעות במקרר של בית החולים.

אחת השיטות הידועות להתמודד עם מצב של דום לב היא הבאת הגוף למצב של היפותרמיה. מצב זה מאיט מאוד את התהליכים בגוף, וכך מאריך את הזמן שבו אדם יכול לשרוד כאשר מערכת הדם שלו אינה באיתנה. למרות שהשיטה מוכרת כבר זמן רב כמשפרת את הסיכוי להחלמה ממצב של דום לב, היא עדיין שנויה במחלוקת מסויימת ולא נפוצה באופן מעשי בבתי החולים. המצדדים בהיפותרמיה מסבירים את היתרון של הטיפול הזה בכך שנזק משמעותי נגרם לא רק מדום הלב, אלא מהחזרה הפתאומית של הפעולה שלו כתוצאה מההחייאה. ניסויים ברמה התאית תומכים בהשערה הזאת. בבית החולים של אונ' פנסילבניה לקחו את הנושא של היפותרמיה לקיצוניות, וכבר היום הם "מקפיאים" חולים במצב של דום לב ומשאירים אותם כך למשך לא פחות מ-24 שעות. לטענתם, שיעור ההצלחה שלהם הוא גבוה באופן משמעותי מהרגיל.